הַשֶּׁמֶשׁ בַּמַּעֲרָב יוֹרֶדֶת, שׁוֹקַעַת
כֻּסּוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם אֹדֶם חַכְלִיל.
מֵעֲיָרוֹת יְהוּדָה נוֹהֵר הָעָם
בְּקוֹל מִצְהָלוֹת וּבְקוֹל חָלִיל.
תְּרוּעַת גִיל נִשּאָה בָּאֲוִיר
קוֹל ששון, קוֹל רִנָּה וָשִׁיר.


הַשָּדֶה בְּשִׁבֳּלָיו עוֹמֵד (מְחַכֶּה) לַקָּצִיר
כָּל שִׁבֹּלֶת וְשִׁבֹּלֶת מֵאָה שְׁעָרִים!
"בָּא הַשֶּׁמֶשׁ"? - הַקּוֹצֵר (אָז) יִשְׁאַל,
"הֵן, הֵן וָהֵן" - יַעֲנֵהוּ הַקָּהָל.
"הַאֶקְצֹר וּבְזֶה הַמַּגָּל"?
"הֵן, הֵן וָהֵן" - יַעֲנֵהוּ הַקָּהָל.
"תבואה זוֹ"? - יוֹסִיף וְיִשְׁאַל,
"הֵן, הֵן וָהֵן" - יַעֲנֵהוּ הַקָּהָל.

      לחן
שלום פוסטולסקי
מילים
משה טבנקין

השיר הזה הושר והיה מבוצע בעת ובעונה אחת.
אני בת חמש, הולכת עם אבא, אמא ואחי הקטן מהמשק לכיוון השדה
הירוק. כמוני הולכים על דרך העפר עוד ועוד משפחות וילדיהן.
השמש שוקעת לאט, השמיים מאדימים, אנחנו בבגדים חגיגיים, הרבה
בגדים לבנים, אנו מתקרבים למקום הטכס-והנה כברת השדה שהוכנה
מראש לטכס. אנשים רבים וילדים כבר נמצאים שם, מחכים. הרבה
שמחה, התרגשות, חגיגיות, והנה עולים הקוצרים לכיוון קטע שדה
סמוך ששיבוליו הירוקות והמלאות גרעינים עדין ניצבות ומחכות
לקציר. גם קבוצת בנות ובנים בשמלות בנוסח התנ"ך נמצאים כבר
לידם. הכל נעצר, השמיים חכליליים, רחש עובר בקהל, ושקט, והזמר
- חבר קיבוץ עם קול יפה, מתחיל לשיר:
השמש במערב, יורדת, יורדת שוקעת, כוסו השמיים אודם חכליל...
וכשהוא מגיע לשורה 'בא השמש, הקוצר ישאל', הקהל הרב עונה לו
'הן, הן והן יענהו הקהל'. והוא חוזר ושואל: האקצור, ובזה המגל,
וכל הקהל שרים ועונים לו: הן, הן והן... השואל וכל הקהל שרים,
ופעם נוספת: תבואה זו, יוסיף וישאל ושוב הקהל...
ואז באים החבר'ה עם החרמשים בידיהם ובשורה קוצרים בחיטה בקטע
שהוכן במיוחד לכך, מראש. חיטה קצורה נאספת בידי הבנות המחוללות
ובשיר וריקוד מונפת אל-על. ואנחנו, חגיגיים, מרוגשים, היינו
לאחד עם השדה הירוק, עם השמיים הזוהרים בצבעי שקיעה, עם העם
הרב ועם התנ"ך שמהדהד בכל מה שקורה מסביב, ועם שיבת עם ישראל
לארצו, ולציונות, ולחקלאות ועוד מלים יפות שהופכות כאן
למציאות.