הגּוּרוּ הקוויר אמר-ה, למה יש כאלה שנולדות ישרות
ואחרות נולדות מְעֻוָּתוֹת, כמוני. לא מפסיקה לחשוב על זה.
אני קורת־עץ עקומה, הולכת ומתפתלת. דבר אינו ישר בי.
לו יכולתי לבחור, הייתי תּוֹהָה איך זה להיות נורמלית. אבל אז
השיר הזה היה בא אל קיצו, או לפחות מקבל תפנית.
צמיחה מעוותת רומזת שאולי יש בי פִּרְצָה,
וּפִרְצָה רומזת על חופש. אני אוהבת להיות חופשיה. אני אוהבת
נשיקות אדומות על האף השחור. אני אוהבת את
הריח של כפות הרגליים שלי ושל בתי השחי שֶׁלָּךְ. אני אוהבת
ריחות של דברים דוחים. אני אוהבת את הטעם המרקיב
של מנדרינות רכות מדי. אני אוהבת את הרווח בין
השיניים שֶׁלָּךְ, משום שהלשון שלי מתאימה לו
כמו מפתח. אני אוהבת את החורים בלב שלי, כי
אפשר לראות דרכם. ואם דבר מכל אלה
היה נעדר ממני, לא הייתי שמה לב.