"אם לא אוכל לרקוד, אני לא רוצה להיות חלק מהמהפכה שלכם"
(אמה גולדמן, יוני 1869 - מאי 1940)

במועדון של קורנליוס אנחנו צריכות
לכתוב שיר חדש בכל יום עד ארוחת הצהריים.
אחר כך אפשר לצאת אבל לא לשכוח
להדפיס בלובי ולתת לקמרון המוזר או לג'פרי.
אני מַרְאָה לקורנליוס והוא מחייך בשיני הטבק ושואל
איפה חואניטה, החצי הלבן שֶׁלָּךְ?

קורנליוס הוא משורר והאדם היחיד בכל
הפאקינג יוניברס, שג'ני מרשה שיקרא לה חואניטה.
אפילו לא לאבא שנתן לה את השם הזה. אפילו
לא לי, כי זה מזכיר את התליינים הקטנים
מבית הספר היסודי בניו מקסיקו, כשג'ני
הייתה בת עשר. אז איפה חואניטה? טוב, נו
לפחות אחת מאתנו דואגת שיהיה איך
לשלם ללנד-לורד ולקנות אוכל.
יש מהפכות גם אחרי הצהריים.

קמרון המוזר אומר שבוולמארט בקינגסטון
מוכרים סלסלות עם עוף קר, ואפשר
לאכול במקום על מפות מנייר, אבל
רק עם האצבעות. מורגן מצטרפת
ואנחנו נוסעים לקינגסטון. הנהג
של הליפט צוחק שהוא לא זוכר מתי היו לו
כל כך הרבה שחורים בנסיעה אחת.

עד שהגענו, ג'ני (הלבנה) חיסלה חצי עוף, ונשאר
רק לרקוד עם הסלסלות מסביב לשולחן, לכרסם
ולזרוק את העצמות למרכז המפה. הרי
אמה גולדמן אמרה שכל מהפכה מתחילה בריקוד טוב.
מורגן מציעה לא לרחוץ את הידיים, שיהיה
טעם להכתים את הדף של הערב אצל קורנליוס,
להתחיל את המהפכה.