אני מסרב לנצח בספורט הלאומי של נפנוף בשם היחידה הצבאית שלי.
המסתורין והצניעות המתנצלת עושים את שלהם, היא מתחרמנת עוד
יותר:
אבל היית בלחימה? הרגת מחבלים?
נשימתה קצרה כמו אחרי שרצים במדרגות ויורים.
אני מסרב לכבוש אותה כליל, להשמיד כל התנגדות,
להכריז שהיא שלי, לתבוע בעלות זמנית עליה
כמו שלנו על האדמה הזו.
על מה נלחמת כל הלילה? (אתה שואל). במה השקעתי את חיי?
תגיד לה:
אני סרבן מצפון
לא נאמן לתחרות הזו
על לב וגוף של ארץ בוגדנית
ששכחה אותך ולי נשאר
אבק שריפה מהול בדם על הידיים.
אתה גיבור, עיניה נוצצות, היא על הגב שוב מפשקת את הרגליים.
אני יורד לה וחושב על דם, עלייך, על תינוק
ואיך פרצנו דלת אחר דלת יחד.
גם איתה אני תמיד לבד
שמך לא ינשא על השפתיים.
מחכה שהיא תגמור חזק
ואז כמוך, עוצם את העיניים. |