באור השחר המוקדם, איש זקן יושב,
מטגן את כובעו, חולם על העבר.
על מחבת חמה, בושם מתפשט,
זיכרונות מתעוררים, כמו צלילי ילדות.
אימו של האיש, ידיה מיומנות,
טיגנה את כובעו של אביו, בצלילים מתוקים.
ההיסטוריה נוזלת, טעם של געגוע,
כובע זיכרונות, מתובל באהבה.
סבתו המקשיבה, עם חיוך על שפתיה,
גם היא טיגנה, בעבודת יד נהדרת,
כובעו של סבו, על המבער.

איש זקן, עם חיוך על פניו,
כובעו מטוגן, טעם של ימים קודמים.
נוסטלגיה מתפשטת, כמו שמן על להבה,
זיכרונות חיים, נוגעים בלב השבריר.
כשהכובע מטוגן, הוא מתמלא באור,
כמו סיפור חיים, מטגנים ברגעים קרים.
איש זקן יודע, שאוכל הוא יותר,
זהו חיבור, זהו זיכרון, זהו חיוך שראוי להיזכר.