ללמוד להיות אישה בקיבוץ של אז

להיות אשה
אני מהדור הוותיק. וחשבתי שכמה שיש הטרדות מיניות-וזה נורא
וטראומטי, לנו בשנות המדינה הראשונות, ובמיוחד בקיבוץ, אפילו
לא היה ברור ממש מה זה להיות אשה. כלומר-הצד החיצוני-ברור,
אמא, השומרת, המבשלת, המטפלת-כולן נשים-כלומר שיער ארוך יותר,
בד"כ עגלגלה יותר מאבא, לעתים מכנסיים, לעתים חצאית אבל חקי או
פשוטה, בגדים? בד"כ בגדי עבודה, חקי ובשבת משהו יותר נוזלי, רך
אבל... לפחות בבית שלי נשיות לא היתה משהו שמדברים עליו,
שמציינים אותו כנושא, ובטח לא נושא לגאווה. בכלל הנושא לא עלה:
מה זה להיות אשה, איך 'חווים' את זה, מה היתרונות. - חסרונות
כמובן היו המון. אמא יותר חלשה. היא מתעייפת יותר מהר, היא
עצבנית הרבה יותר. קשה לה. כל מיני דברים מפריעים לה - לאבא הם
לא. אמא לא יכולה לעבוד בשדה-אבא כן. עובדה-הוא פלח. (אע"פ
שכשאמא היתה בהריון אתי היא עבדה במכבסה-לא תגידו מכבסה חשמלית
ואוטומטית-אז זה היה פרימוס, סירים עצומים שמרתיחים בהם מים
ובעזרת מקלות בוחשים את הכביסה עם הסבון לפני ששוטפים בסיר אחר
וידנית תולים כל פריט על חוטים שהיו מתוחים ליד המכבסה, ארוכים
ארוכים. מילא תחתונים, חולצות, אבל סדינים, ציפות של שמיכות
ספוגות מים רותחים בחורף...היא היתה בהריון - זו היתה העבודה
ה'קלה' שנשים בהריון עבדו בה! והן היו 'שולות' את זה בשתיים
מהסיר וסוחבות (וזה ממש שוקל טונה!) עד החבל ושם תולות את זה.
(לא מבינה איך הצליחה לגמור את ההריון!)
או במכוורת-או בתי ילדים. ובמטבח-סירי אלומיניום על פתיליות
ופרימוסים, שבהם מבשלים לכל הקיבוץ ויש לעתים להרים ולהוריד
סיר עם תבשיל לכל הקיבוץ מהאש...תחשבו כמה זה שקל. עבודה קלה,
אמרנו? מדברת על שנות הארבעים-חמישים של המאה העשרים.
בתי ילדים? כמובן שנשים היו המטפלות; על אף שאמרו שהקיבוץ
שוויוני-תמיד אלו היו נשים-וחלקן-מנסיון אישי-ממש לא היו
מתאימות להיות מטפלות!
אבל דיברנו על מה זה להיות אישה. לדבר על זה? לא בבית שלי.
ברור, היא היתה אמא כלומר זו שהחזיקה אותי בבטן 9
חדשים.-וכשהייתי בגיל 9 היתה שוב בהריון! אחרי שאיתמר בן כיתתי
הראה לנו מה הפר עושה לפרה-הוא לקח אותנו במיוחד לשם כך לרפת,
שנראה, לא רציתי בכלל להזכיר את הנושא! פחדתי שהילדים האחרים
מהכיתה יראו ויחשבו מה שאני חשבתי...התיאור הפיזי של
הנושא...לא אבא ואמא שלי!!! לא יכול להיות! אין שום צ'אנס שהם
עושים דברים כאלה!
הדחקתי, לא רציתי לחשוב על זה.
להתלבש יפה כי את בת? בגיל 10 נשלחנו-כל בנות הכיתה-למחסן
לבחור בד לחצאית לראשונה בחיי. היה גליל בד במשבצות כחולות
לבנות או בד כזה רק באדום לבן. כשהגעתי האדום לבן כבר נגמר -
רוב בנות הכיתה הקדימו אותי, ולקחתי את השני. וזו היתה הפעם
הראשונה שתפרו במיוחד בשבילי, במתפרת הקיבוץ, חצאית. בדרך כלל
לבשנו מה שהיה מגיע  מהמחסן.
לעבוד: בגיל כיתה ג' כבר היינו הולכים פעם ביומיים לעבוד בגן
הירקות. בנים ובנות, עם דקר, לשתול ירקות. בגיל ההתבגרות,
בקיבוץ אחר אליו עברנו, היתה אפשרות גם לעבוד במשק ילדים-בנים
ובנות. - כלומר ידיים עובדות לגיוסים וקטיפים: שזיפים, אגסים,
תפוחי אדמה, בטנים, עישוב, סמבר נגד עכברים-כל הכיתה התפרשה על
השטח, בנים ובנות. אלה היו ה'גיוסים'. ככה זה בקיבוץ. אבל
עבודות קבועות בד"כ היו יותר 'מוטות' מין. בנות בד"כ עבדו בבתי
ילדים. במשתלה.
ועל אף שהסבירו לנו בכיתה את ההבדלים הגופניים בין גברים
ונשים, עם הדגמה על גליונות מודפסים וויזואליים של ההבדלים,
פרושים לכל אורך הלוח בקדמת הכיתה, וכמובן, כילדים קיבוצניקים
שגדלו יחד ראינו בפועל מה מבדיל בנים מבנות, מה שהיה ברור
וטבעי,-לא הסביר איש מה זה 'עושה לנו' ומה המשמעות האישית
להיות גבר או אשה.
ואני זוכרת שכאשר הלכתי לצבא, ובנות אחרות פלירטטו, צחקקו,
ניהלו רומנים אני הייתי כמו דג שהושלך ליבשה, ובפעם הראשונה
ממש הייתי צריכה להתמודד עם היותי אשה והציפיות להתנהג ככזו.
לא היתה לי הכנה. לא אמא ולא החינוך הקיבוצי לא הכינו אותי
לזה. למעשה, הייתי צריכה בעמל רב 'לבנות' את האישיות הנשית
שלי, כולל הדברים הטובים-ואמא מעולם לא הסבירה, לא התיחסה
לאפשרויות, לבונוסים ולמינוסים האישיים, שיש בלהיות אשה.
למשמעות האמיתית, לטוב ולרע. מעולם. גם לכיף שיש בכך, תשומת
הלב, העזרה שמוצעת לך, ההערצה שאת מקבלת, העיניים החולמות
ומצועפות שמביטות בך בכמיהה, העונג שבלהיות נערצת, אהובה, הכיף
שבלהתגנדר ולהשקיע בעצמך, והמפגע החדשי שילווה אותך כל חודש,
כל ימי היותך אשה פוריה, הויתור שמוותרים לך לא פעם בעשיית
מטלות קשות שגברים נאלצים לעשות בלי פשרות, החולשה לעתים,
העמדה הנחותה שמוטבעת בעיני ובדעת הגברים בכל האנושות כלפי
נשים. הייתי צריכה לגלות לבד-גם את הטוב, וגם את הרע.