קצת אחרי מידנייט בדי סי, ג'ני העירה אותי למסדר יציאה.
חזיית ספורט. יש.
חצי טישרט. יש.
כובע בייסבול. יש.
שורטס שעושים ווג'י. יש.
ג'ני דוהרת ברחוב כמו פסל חירות שעלה מן הים
(בוטיצ'לי מת מקנאה)
אני זורמת איתה לאורך המוזיאונים
ועולה על גדותיי עד לקפיטול היל
כי ג'ני רצתה שאראה שם את הגחליליות.
NO TRESPASSING
אבל היא קופצת לדשא ונכנעת על ברכיה
כשהגחליליות תוקפות אותה.
יש נופים שלנשום מולם זה חילול הקודש
וג'ני המנצנצת היא נוף נורא-הוד.
לי אין מספיק דמעות כשהיא נעמדת בכנפיים פרושות
כאילו הגחליליות נושאות אותה,
מניפות למעלה את ג'ני הקדושה שלי.
ג'ני חזרה אלי מן הדשא המנצנץ
ושתי גחליליות נואשות נאחזו בשיער האדום.
איך אפשר ללכת כל הדרך חזרה
אחרי שראיתי את ג'ני בקדושתה.
רק הווג'י בשורטס החזיר אותי למציאות.