בעמק רחוק, בין הרים ונהרות,
חיה נפש עם רגשות, חלומות וסערות.
איש אנושי, עם לב פועם,
חיפש את משמעותו, חיפש את היקום.
לילה אחד, תחת שמיים זרועי כוכבים,
הוא פגש במכשף, עם עיניים כהות כעבים.
"החיים קשים," אמר, "יש לך כוח לשנות,
לשדרג את עצמך, להיות נצחי, לא לחכות."
הוא קיבל את ההצעה, בלא ספק,
כשהכישוף החל להתרקם על ידו כקמח.
גופו הפך מברזל, ידיו מכניסות קוד,
אך הלב שנותר בתוכו, עדיין רצה את החירות.

והעולם סביבו, טכנולוגי ומרוחק,
החברים נעלמו, רק המסכים נשארו.
הוא ראה את הבדידות, את הכאב שבשינוי,
והבין, בגופו המתכתי, מה זה להיות בלי חום.
אך בליבו, אש של זיכרונות,
צחוק של ילדים, ריחות של חוויות.
הוא חיפש מישהו שיבין, שיבוא, שיתקרב,
אך כולם פחדו, כולם התרחקו.

אז הוא החל להילחם, לא להיכנע,
לחפש את דרכו, למצוא את התשובה.
אולי הוא יכול להיות גם רובוט וגם אדם,
לחבר את שני העולמות, ליצור גשר ושלום.
בלב המתכת, נדרשה נשמה,
ואיש אנושי, לא רק צורה, אלא גם קיום, כן גם ככה.
והוא יצא לעולם, כהרפתקן נועז,
להראות לכולם שהלב לא מת, גם אם הגוף מתחלף.

כך נמשכת בלדה, על איש ועל חלום,
על דמעות של ברזל ועל כאב שאין לו תקומה.
כי לא משנה איך נראית הצורה,
מה שחשוב זה מה שמרגיש, זו הנשמה.