מקווה שלא אכפת לכם, אני רוצה להישאר בעילום שם, אנונימי. אני
מרגיש צורך לפרוק את זה מעלי, לספר על איך זה מרגיש להיות מה
שאני עכשיו. אף אחד מאיתנו לא השמיע עדות כלשהי עד כה, אבל
האתר הזה עזר לי כל כך הרבה, ואני רוצה לשתף את המקושרים במה
שעבר עליי, להיפתח.
אמנם אנונימי אבל עצם החשיפה הזו היא קצת כמו יציאה מהארון
עבורי, ארון הקבורה, אם להשתמש במטאפורה מתאימה. תרפיה בהומור,
עושה רק טוב, לא?!

אז ככה, מסיימים תיכון, צבא, עובדים קצת וחוסכים לטיול הגדול,
טסים לדרום אמריקה,
לדפוק קצת את הראש, לחפש את עצמך, חוזרים לארץ, שוב עובדים,
הולכים ללמוד, מכירים?
טוב, אז בואו נגיד שאני נתקעתי בארה"ב, שם החיים שלי השתנו
מקצה לקצה.
שבועיים לפני מועד הטיסה חזרה לארץ עליתי צפונה למרכז אמריקה,
לגוואטמלה.
כשטיפסתי שם בגפי על הר ברמה המערבית, בדרכי לכפר נידח של שבט
המאיה, זה קרה.
הנוף היה מדהים, אגמים צלולים ששוכנים למרגלות הרי הגעש
שמסביב, הרמוניה מושלמת,
אך ברגע אחד כל השלווה נקטעה, נשענתי על אבן בקצה הצוק והחלקתי
במדרון.
התגלגלתי על צלע ההר עד שהגעתי לתחתית, לא היה לי שום סיכוי.
במכה הראשונה שחטפתי זה כאב, לאחר מכן כבר לא הרגשתי כלום.

יומיים שלמים אפ`חד לא ניגש לבדוק מה קורה איתי, זרוק אי שם
בחורש שכוח-אל.
נמאס לי כבר לא להרגיש, לא לחשוב, לא לעשות כלום ולחכות...
ולחכות... נמאס לי אז קמתי!
בעודי קם ניערתי מעליי איזה עורב טיפש, המניאק ניקר לי את
העין, איזה זין.
טפחתי בבגדיי שמלאו אבק וחול וניסיתי לשחרר קצת את הצוואר שממש
נתפס לי חזק.
כרטיס הטיסה היה עוד שמור בכיס שלי ועד החזרה הביתה הילכתי
סהרורי בין הכפרים הנידחים, לא החלפתי בגדים, לא אכלתי כלום.
רק ניסיתי להבין מה נחת עליי ככה פתאום בזמן שילדי הכפר הצביעו
עליי, ספק מבוהלים ספק  משועשעים מהמחזה.
החוויה הזו שעברתי משנה לך את כל אורח החיים. זה לא פשוט להבין
שאתה מת, זה מכניס לפרופורציות.
יש אומרים שזה משנה אצלך את דפוס המחשבה בצורה כלשהי.
יש עוד כמה בודדים כמוני בארץ, מכנים אותנו זומבים, לא אוהבים
להיחשף.
לרוב תוכלו למצוא אותנו בין מצבות בבתי קברות, במסבאות ישנות
ויש אחד מאיתנו שאפילו הצליח להיכנס לכנסת.
הזומבים לא מתקשרים עם הסביבה, גם לא עם עצמם. קשה לנו להסתגל
למראה ולמצב החדש.
לרוב בני האדם החיים תופשים זאת כחוסר חברתיות מצידנו, כמובן
כשיוצא להם להיפגש איתנו וכשאינם מזהים אותנו.
אם קורה ומישהו מזהה אותנו, לא רק שהוא חושב שאנו לא חברותיים,
אלא אשכרה פוחד מאיתנו.
זה הכל סטיגמות, חושבים אנו יצורים אכזריים, כמו ערפדים מוצצי
צווארי נשים.
זה מצחיק, הרי אין דבר כזה ערפדים, לפחות לא כמו דרקולה... זו
המצאה של בני אדם, ערפד זה כולה סוג של עטלף.

וזה קשה, כשחזרתי לארץ ניתקתי קשר עם חברים ואני ממעט במפגשים
עם המשפחה, שלא יבחינו בתמורה שחלה בי.
לעין בלתי מזוינת אני נראה אמנם גרום במקצת אבל בן אדם רגיל.
אני תמיד מרכיב משקפי שמש שלא יראו את העין האכולה שלי,
גם באתר שמתי תמונה עם משקפי שמש, דווקא מחמיאה.
אני זוכר, שאחרי הנחיתה בארץ הלכתי לרופא שיתפור לי את החתך
הענקי שנפער לרוחב החזה שלי.
הוא בדק אותי באופן שטחי ונבהל נורא כשלא מדד אצלי זכר לדופק,
אז מייד הזמין אמבולנס.
ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו שאני רק רוצה שיתפור אותי,
הפשלתי את החולצה והצגתי את חזי המשוסע.
או אז הוא קפא במקומו כמי שראה שד, פניו החווירו ונצבעו לבן
כסיד.
קולות האמבולנס נשמעו מלמטה, החלטתי להימלט בו ברגע, ניפצתי את
חלונות הקומה הרביעית וקפצתי לכביש מבלי להסס.
מאז אני לא הולך לרופאים יותר בחיים שלי! רק זה חסר לי, שאיזה
רופא משוגע "יקבע את מותי", וישלח אותי לקבר.
בדירה השכורה שלי כבר תפרתי את עצמי לבד, לא צריך טובות.
מאוחר יותר שמעתי שהאמבולנס שהוזמן טיפל ברופא עצמו, "פגוע
חרדה" אמרו.

מאז שאני מת, אני באמת משתדל ליהנות כמה שיותר, עושה רק דברים
שעושים לי טוב על הנשמה.
מאז שאני מת, אני לא פוחד מכלום. מה שלא העזתי בדרום אמריקה
עשיתי פה בארץ.
באנג`י, צניחה חופשית, צלילה בים האדום לעומק של מאות מטרים
ללא בלון חמצן, הכל. אתם יודעים, אומרים "מתים רק פעם אחת"...
אני עושה חיים משוגעים ועדיין אתם יכולים להבין למה קשה לי
להיות בקרבת אנשים ולאפשר להם להכיר אותי לעומק.
כמו שאר הזומבים גם אצלי תנועת הגוף טיפה מגושמת, איבדתי
גמישות בפרקי הגפיים, אבל לומדים להסתדר עם זה.
בניגוד לזומבים אחרים אני משתדל לנהל אורח חיים יחסית נורמאלי,
אני מנסה ליצור קשר עם הבריות, לחייך, ללכת למסיבות מידי פעם,
להתערבב.
הכי מצחיק מסיבות, הבליינים מחקים את הריקוד הגמלוני שלי,
חושבים שזה מגניב.
ועם כל זאת, זה קשה, אי אפשר במציאות לשתף אנשים במה שעובר
עליי.
לאנשים יש דעות קדומות על זומבים, חושבים אין לנו רגשות, וזה
פוגע. נכון שרובנו אטומים רגשית, אבל זו הכללה לא הוגנת.
לכן אני כל כך אוהב את האתר הזה, במרחב הוירטואלי אתם מקבלים
אותי כמו שאני, בנות פונות אלי, מתחילות איתי, אנשים טובים
פה.
המראה החיצוני פחות חשוב פה, אלא מה שאתה כותב ואיך אתה מתנסח,
הפנימיות יוצאת פה החוצה.
זה כלל לא משנה אם אתה חי או מת. זה נוסך בי תקווה.
לא סיפרתי למקושרים שלי שבאופן טכני אני מת, אבל אני מרגיש
קרוב אליהם, אכפת להם ממני.
לחלקכם סיפור החיים שלי אולי יישמע מוזר, לי זה נשמע טבעי
לחלוטין, אבל ידוע שדפוס המחשבה טיפה משתנה מאז המוות.
עד היום לא היה אף זומבי שנתן לאנשים להציץ בחייו, היום אני
עושה זאת בתקווה שתהיו מודעים ורגישים לסובב אתכם.
אל תשכחו, גם אנחנו היינו פעם בין החיים.

פורסם במקור באופן אנונימי באתר ״מקושרים״