הסטוקר

איך לגיטימי להתחיל עם מישהי שעובדת איתך? זו השאלה שאני ניצב
מולה. סוגיה עדינה ביותר, והתשובה שאבחר טומנת בחובה השלכות
מרחיקות לכת על חיי. אם אבחר נכון - ייתכן שאצעד אל עבר חיים
טיפה מאושרים יותר, אולי אפילו נישואים. אבל אם אבחר לא נכון -
אצעד מושפל אל עבר חדרה של מנהלת משאבי-אנוש ומשם אל עבר חיפוש
עבודה חדשה. יש מישהי חדשה במשרד שלי, קוראים לה רוני, בחורה
ממש חמודה. מסוג הבחורות שאתה כבר יכול לדמיין את כל החיים שלך
איתה מהרגע הראשון שראית אותה. איתה, אתה יכול לראות את כל
ארבעים השנים הבאות שלכם ביחד כבר מסודרות כמו אבני דומינו,
כמו מונטאז' קולנועי עם השיר wouldn't it be nice של הביצ'
בויז ברקע. סצנות שלנו יחד הולכים לים בשבת, אוכלים אבטיח דביק
שחתכתי בבית מראש. מצטלמים עם הילדים על גמל של איזה בדואי
בטיול משפחתי לים המלח. רבים עם השכנים המניאקים שלא נותנים
לנו לבנות מעלית. מקבלים בלילה מהילד שיחת טלפון מבוהלת לאחר
שהוא דפק את האוטו ועל הדרך נכנס באוטו של השכנים המניאקים.
סצנות שלנו בהדרכת הורים, טקסי סיום, או סתם מצחצחים שיניים,
גמורים אחרי יום עבודה. עם רוני, הכל נראה כל כך ברור, כל כך
בהיר. כל אבני הדומינו כבר מסודרות בשורה, אני רק צריך להבין
איפה לשים את האבן הראשונה ככה שלא תפספס את השניה, והופ - כל
החיים כבר יסתדרו מעצמם.
אז מה בן אדם שפוי ונורמטיבי אמור לעשות? נכון - סטוקינג
אגרסיבי על עמוד הפייסבוק שלה. מה היא אוהבת? מה היא משתפת?
למה היא נותנת לייקים?  אני לא גאה מאוד בסטוקינג הזה אבל גם
לא מתחרט עליו. לא מתחרט כי למדתי ממנו המון. היא טיילה בהודו,
כמוני, אוהבת מלחמת הכוכבים, כמוני, ומקשיבה לאינדי ופאנק-רוק,
ממש ממש כמוני. בייחוד משך לי את העין לייק אחד שהיא עשה לאיזו
להקה מקומית - "הציפרלקסטיבז". זו הלהקה של נימי. תבינו, נימי
הוא הגיטריסט ומייסד להקת הציפרלקסטיבז ומלבד זאת הוא גם חבר
שלי מהתיכון. טוב, "חבר" זו מילה גדולה. פעם היינו חברים.
אפילו ניגנו ביחד לאיזו תקופה בתיכון, עד שהוא החליט לפרק את
החבילה והלך להקים את הלהקה הנוכחית שלו, בלי להזמין אותי.
היום אנחנו יותר על תקן מכרים. שלום-שלום כזה, ברכות בחגים
ובימי הולדת ובעיקר ניסיונות של נימי להזמין אותי להופעות ואני
מתלהב אומר שאני בדוק אבוא ואז ברגע האחרון מבטל בנימוס כי יש
לחץ והוא בטח יודע איך זה. אל תשפטו אותי, לכולנו יש חברים
כאלה.
נימי... חשבתי לעצמי ולפתע - טינגג מנורת להט 50 וואט
דמיונית מהבהבת לי מעל הראש. הפתרון הוא כזה ברור. רוני אוהבת
פאנק-רוק. אני אוהב פאנק-רוק. היא אוהבת את הלהקה של נימי. אני
מכיר את נימי. אז מה הבעיה? אני אדבר עם נימי ואשיג זוג
כרטיסים להופעה הבאה שלו. ככה אני אוכל לבוא אליה הכי
בנונשאלנט, כאילו לגמרי במקרה הגיעו לידיי הכרטיסים מחבר שלי
שבלהקה. "אה כן, אני מגניב ויש לי חברים בלהקות שאת אוהבת.
איזה קטע אה?" ואם היא במקרה רוצה לבוא איתי זה יהיה נחמד, וגם
אם לא זה בסדר גמור, אני אמצא כבר מישהו אחר שיבוא. זה לא שאני
מזמין אותך לדייט, זה סתם בקטע חברי. לא לוחץ ולא מחייב.
כן, זה מושלם. ככה אני יכול לבדוק את המים מבלי להירטב. לראות
אם רותי בעניין שלי מבלי לחשוש מדחייה. הרי גם אם תסרב, היא
תסרב רק להצעה ידידותית להופעה סתמית של חבר שלי שנתקעתי עם
כרטיסים אליה. לא לדייט או משהו כבד כזה. זה לא ביג דיל.
מצד שני - לבקש טובה מנימי? אחרי שהוא פירק את הלהקה שלנו
בתיכון... לא יודע... לבסוף מה שהטה את הכף הוא העובדה הכואבת
שראיתי באינטרנט - כבר נגמרו הכרטיסים להופעה, אז אני חושב
שנימי הוא הצ'אנס היחיד שלי פה.
"מה הולך נימי?" ניסיתי להישמע הכי סחבק שיכולתי בטלפון, מקווה
שהוא לא ישר יעלה על זה שאני צריך ממנו טובה.
"טוב אחי, מה קרה? צריך כרטיסים להופעה בשבת?"
איך הוא עלה עלי כל כך מהר?
"איך ידעת?"
"איך ידעתי? חודשים אתה לא שולח הודעה, פתאום כמה ימים לפני
הופעה אתה מתקשר. אתה תמיד מתקשר כשאתה צריך איזה משהו, אחרת
היית שולח הודעה ומסמן עליי וי. לא?"
"מה? ברור שלא," ניסיתי להישמע מפויס, אבל בפנים התרגזתי. איך
הוא מעז? למה, לי הוא שולח הודעות? שיגיד בכלל תודה שאני עוד
מדבר איתו אחרי שהוא פירק את הלהקה בתיכון.
"שמע, אתה צריך לפתוח עסק של קריאה בקלפים. עלית עליי!" צחקתי
בניסיון נואש להקליל את האווירה. "יש מצב שאתה מסדר לי זוג
כרטיסים? תבין, יש מישהי שפגשתי לא מזמן ואני רוצה להזמין אותה
לצאת איתי להופעה..."
"בסדר, שמע, זה קצת מסובך, אבל בוא ניפגש ונראה איך אפשר לארגן
לך כרטיסים..."
קיוויתי שלא אצטרך להיפגש איתו פיזית אבל נראה שאין מוצא.
"סבבה, אצלך?" נאנחתי.
"לא לא, איזה אצלי... תפגוש אותי ליד כיכר דיזינגוף."
"מה הקשר דיזינגוף?"
"הקשר הוא שאני בדיוק יוצא לתלות שם פוסטרים להופעה. תבוא,
תעזור לי קצת ואני אעזור לך קצת." שוב פעם נימי גורר אותי
לעשות לו טובות, נאנחתי. מה הבעיה שלו פשוט לשחרר לי כרטיס
ודי?


משיח שקר

ניסיתי להדחיק את הכעס שלי כלפי נימי. גם דופק לי רגשי כזה
בטלפון, גם מסנג'ר אותי לתלות לו את הכרזות להופעה. כדאי מאוד
שייצא לי משהו מההופעה הזאת עם רוני... חשבתי לעצמי בעודי ניצב
מול לוח המודעות, מורח דבק עם מברשת על גבי הפוסטרים שמכריזים:
"להקת ציפרלקסטיבז בהופעה חיה. אורחים מיוחדים. מוצ"ש. מועדון
הפיני'ז, ת"א."
תולה כרזה, מורח דבק, וחוזר חלילה. מתחת לפוסטר עוד ניתן היה
לראות חלקית את חיוכו מולבן השיניים של סוכן נדל"ן כריזמטי.
לפני שהדבקנו אנו את הפוסטרים של נימי, הפרסומות של סוכנות
הנדל"ן של הבחור החייכן הזה תפסו את כל לוח המודעות. "בלי
בושה" חשבתי לעצמי, בוחן את חזותו העממית של הסוכן החייכן.
נראה כמו מישהו שראה פעם איש עסקים סטריאוטיפי באיזה סרט
קומדיה אמריקאי סוג ז' והחליט שככה כנראה נראה בן-אדם מצליח,
ואימץ את הפרסונה הזו. התמונה שלו בחליפה זולה, חצי רשמית,
והחיוך הלבן-מידי על רקע בית פרברי אמריקאי שהוצב מאחוריו
בפוטושופ גרוע, שידרה גם מקצועיות סבירה וגם עממיות נגישה.
כמעט כל מה שבן-אדם מחפש בסוכן הנדל"ן שלו, שיערתי בלבי.
"תאמין לי, איזה גבר יצאת שבאת לעזור לי," זרק לי נימי, שכנראה
קלט שאני תקוע על פוסטרים של הסוכן המחייך הזה כבר איזו
תקופה.
"בדוק מה, אתה היית עושה אותו הדבר בשבילי לא?"
"בכלל לא בטוח," עקץ נימי בחיוך. "אבל שמע, בנוגע
לכרטיסים..."
"כן?" נדרכת בציפייה.
"זה לא יהיה כזה פשוט להשיג אותם."
"מה לא פשוט? באתי לעזור לך כמו שביקשת, לא?"
"מה הקשר?"
"אמרת שאני אעזור לך ואתה תעזור לי, לא? אז מה הבעיה, תארגן לי
את הכרטיסים, אתה בלהקה הרי, לא?"
"זה לא קשור בכלל לזה שאני בלהקה ולזה שבאת לעזור לי," התעצבן
נימי. "וחוץ מזה בכלל לא אמרתי שאני אתן לך כרטיסים אם תבוא
לעזור. אמרתי שאני אעזור לך ושנראה מה אפשר לארגן. וזה בדיוק
מה שאני רוצה לברר - מה אפשר לארגן."
"אני לא מבין."
"תראה, לי אין סמכות לחלק ככה כרטיסים סתם. זה בעל המועדון,
פיני, הוא מקצה כמה כרטיסים אקסטרה כל אחד יקבל להביא לחברים
שלו ולאימהות שלהם. אממה - פיני הזה הוא מניאק גדול. כבר כמה
הופעות שהוא דופק לנו קטע. תאמין לי שהוא לא משחרר כרטיסים
אקסטרה, כבר ניסיתי איתו כמה פעמים ובכל פעם הוא יצא עליי ואמר
שאין מצב. הוא קמצן על הכרטיסים כאילו זה התרופות שלו. כל הזמן
הוא מזיין את השכל על "רגולציות בטיחות באש, רגולציות בטיחות
באש" או איזה חרטא אחרת, אבל האמת היא שהוא סתם עקשן וסתם
מניאק וזה עושה לו טוב בלב להיות בעמדת כוח על מישהו אחר."
"אשכרה, ואין סיכוי שאתה מכניס אותי בשקט מאחור? בלי כרטיסים
בלי כלום, אתה יודע, ככה בינינו?"  שאלתי בחשש.
"נעעע איזה, אין מצב. הוא כבר תפס אותי פעם עושה בדיוק את זה,
המניאק. אחר כך הוא דפק לי על זה סרט שאתה לא מאמין. שוב הביא
לי את המונולוג על ה"בטיחות באש" וכל החרא הזה. אמר שעל דברים
כאלה יכולים לסגור לו את המועדון, ועוד פעם אחת הוא תופס אותי
מגניב אנשים ואני לא מנגן יותר בשום מועדון בעיר. לא שאני קונה
את זה, הוא כולו פוזה, אבל בכל זאת, אתה לא רוצה להסתבך איתו."

"רגע, אז אתה רוצה לומר לי שבאתי עד לפה לתלות את הפוסטרים
האלה ובסוף אין סיכוי להשיג כמה כרטיסים להופעה?"
"לא, זה לא מה שאני אומר. כלומר לא בטוח. מה שאני חושב זה
שהסיכוי היחיד שלנו להשיג לך כרטיסים זה שנבוא שנינו לפיני
ונדבר איתו פנים אל פנים "
"לא יודע, איך שתיארת אותו הוא לא נשמע הטיפוס הרגיש
במיוחד..."
"מצד אחד, מצד שני הוא גם בן-אדם וגם לו יש לב, ואולי אפילו
הגיון. אם נבוא אליו ביחד ונדבר ללב שלו אז יש סיכוי שהוא
יסכים. פיני הוא טיפוס כזה עקשן אבל כשבאים אליו פנים אל פנים
הוא רוצה לצאת איתך לארג'," הסביר לי נימי "ככה שהכול פתוח ויש
מצב שהוא עוד יזרוק לך איזה זוג כרטיסים."
זה נשמע מבטיח אבל אבל לא מתתי על הרעיון של ללכת לפגוש ולבקש
טובות מהבן-אדם הזה שנימי כל הזמן דאג לציין כמה הוא מניאק.  
"שמע רגע," המשיך נימי. "במילא אני צריך לבוא אליו מחר באיזה
נושא צפוף שיש לי איתו. איזה קטע שהוא דפק לנו - שילם לנו פחות
מחצי מהמחיר שסגרנו על ההופעה האחרונה אצלו, אתה קולט? פחות
מחצי! אין, איזה קמצן המניאק הזה. בכל מקרה, בוא איתי אליו
מחר, ננסה לשכנע אותו."
ניסיתי לשוות בעיניי רוחי איזה מין בן אדם הפיני הזה.
"אל תדאג לגביו. מתחת לכל החזות העאלק-מאצ'ו שלו הוא דווקא איש
דיי חמוד. כמו סבא'לה רגזן כזה. רק צריך לא לעצבן אותו יותר
מדי, אחרת הוא ישר ננעל ואז תגיד יפה שלום לצ'אנס שלך לראות
כרטיסים." אמר נימי והתכופף להרים עוד סטפה של פוסטרים לתלייה.

"נו, אז אתה בא איתי אליו מחר או לא?"
הרהרתי בזה לרגע. אני שונא לדבר עם אנשים זרים, ועוד כאלה שאני
רוצה להשיג מהם משהו. ובנוסף לכל, מה נימי בא אליו כדי לדרוש
כסף, זה לא נשמע לי כאילו זו הולכת להיות הפגישה הכי נעימה
בעולם. ליתר דיוק זה נשמע בדיוק כמו אחת הסיטואציות שהייתי
מעדיף להימנע מהן. נזכרתי איך הסיטואציות המעיקות האלה הן חלק
מהסיבות שבגללן התרחקתי מנימי מלכתחילה. תמיד יש לו נטייה
להסתבך באיזה משהו עם איזה מישהו מפוקפק.
בעודי מהרהר על האפשרויות שלי התקרב לעברנו מישהו בגופיה,
בוקסר וכפכפים. השילוש הקדוש. הוא נראה עצבני. היה בו משהו
שנראה מוכר. ניסיתי להבין מאיפה הוא מוכר לי ולמה הוא כזה
עצבני אבל בשנייה שהוא פתח את הפה לצעוק עלינו, השיניים
הצחורות-מולבנות שלו צצו וחיברו לי את כל הנקודות. זה הסוכן
נדל"ן, אותו אחד מהתמונות שאני בדיוק מכסה עם הפוסטר של נימי.
מסתבר שהוא גר פה ממש ממול, וכנראה שהוא קלט אותנו מהמרפסת שלו
עולים לו על הפרסומות עם הפוסטרים שלנו. הייתי צריך לנחש שסוכן
נדל"ן הוא חיה טריטוריאלית, ואנחנו פלשנו לטריטוריה שלו. ממה
שהצלחתי להבין מהצעקות שלו - הוא לא אהב את הרעיון הזה בכלל.
ניסיתי להרגיע את העניינים, רציתי לשכנע אותו שמדובר בכלל בשטח
פרסום ציבורי ושכל אחד זכאי לפרסם עליו מה שהוא רוצה,
וכשחושבים על זה - זה לא כזה פייר שהוא מלכתחילה תפס את כל
הלוח ולא השאיר מקום לאף אחד אחר, הרי האם זו הדוגמה לשכנות
טובה שהוא היה רוצה להנחיל לילדיו? אבל לפני שהספקתי לשטוח את
כל הטיעונים הענייניים הללו, נימי כבר חטף סטירה לפנים ואני
הייתי הבא בתור. נימי לקח מהר את כל הכרזות שהוא הצליח לדחוף
לידיו וברחנו משם באמוק. הנדלניסט התחיל לרדוף אחרינו ואחרי
שני צעדים נזכר שלא רץ כבר עשרים שנה, התחרט ועצר.
בזמן שברחנו משם, זורקים קללות לאחור, חשתי איזה ריגוש.
אדרנלין שזורם לוורידים ומזכיר לי משהו שכבר שכחתי - איזה
ריגוש נערי. מעין גישה כללית של פאק-איט. פאק-איט-אול. אני רץ,
נימי לפניי. אני שוב בתיכון? מציף אותי זיכרון מפעם כשעוד
שהייתי מסתבך בצרות עם נימי ואיכשהו היינו ויוצאים מהן בנס כל
פעם מחדש. אולי זה סוג של נוסטלגיה, הרהרתי, ואולי זה למה
החלטתי כן לבוא למחרת עם נימי לפגישה עם פיני, כי למה לא?
פאק-איט. פאק-איט-אול.


אצל פיני

"סעמק-ערס, סתכל איך אתה נוהג! אמן ידרוס את סבתא שלך ג'יפ!"
צרח נימי אל עבר הרכב שהגיח במהירות מופרזת מעבר לעיקול הרחוב
וכמעט דרס אותנו.
"איך אנשים נוהגים היום, לא להאמין, אה?" סינן לעברי בעודנו
חוצים את הכביש ונכנסים אל תוך מועדון "פיני'ז", הלא הוא
המועדון של פיני. ירדנו במדרגות אל קומת המרתף. שם נגלתה אליי
הבמה והבר - הזוג המלכותי של כל מועדון הופעות. מוזר לראות
מועדון ריק, בתאורה רגילה. משהו בקסם של מועדון נמוג תחת תאורה
רגילה שכזו. כאילו בטעות נכנסת לחדר בדיוק כשהמועדון מתלבש
ותפסת אותו בתחתוני סבא מביכים. נימי הוביל אותי לחדר צדדי -
חדר האומנים. היו בו כמה ספות מתפוררות, מראות, והרבה קשקושים
על הקירות, ומשם, דרך דלת נוספת, למשרד של המועדון. נימי נכנס
בדלת בלי לדפוק.
"מה הולך בוס!" קרא נימי בקול תרועה. בפנים ישבה אישה ג'ינג'ית
כבת 45-50 ליד שולחן עמוס ניירות וצג מחשב. מאחוריה, ליד שולחן
נוסף, ישב איש שמנמן ואפור שיער, בן 60 פלוס. הזקן השמנמן פינה
בבהלה ערימת אבקה לבנה מהשולחן אל תוך מגירה. הנחתי שהוא
פיני.
"נמרוד יא בן זונה! אמרתי לך אלף פעם לדפוק!"
"מה אתה דואג, בוס? מה קרה? יש לך משהו להסתיר?" קרץ נימי ופנה
לג'ינג'ית.
"ומה איתך רותי? הכל בסדר?" רותי חייכה אליו והמשיכה להקליד
במחשב.
"מה זה בסדר!" התפרץ עליו פיני. "עד עכשיו היה בסדר, אבל איך
שבאת - עשית לה את היום! היא רק חיכתה שתבוא ותיכנס כמו שוטר
שבא לעשות אצלי פשיטה."
"מה אתה כבד אבאל'ה. בכל מקרה באתי בקשר לתשלום מההופעה
האחרונה. תראה," נימי הוציא צ'ק מהתיק שלו "הגיע רק חצי מהסכום
שסיכמנו עליו..."
"תגיד תודה ששילמתי לך משהו בכלל, חוצפן! אחרי שהרסתם לי את
ההגברה עם הגיטרה המחורבנת שלך."
"היי, הגיטרה הזאת עלתה גם לי כסף, אבל מה לעשות, זה
רוק'נ'רול. לפעמים אתה צריך לנפץ גיטרה על מגבר. אתה יודע איך
זה, פיני, גם אתה היית פעם רוק'נ'רול."
פיני קם בפתאומיות, הוא נראה כאילו הולך לצאת לו קיטור
מהאוזניים. "פעם? חתיכת ילד מחוצ'קן. תשמע לי טוב, המגבר הזה
עלה פי מאה מהגיטרה המחורבנת שלך, והייתי צריך לבקש טובות
מהבעלים של "השרקן" בשביל להביא מגבר חלופי בהתראה של רגע. אתה
יודע איזו השפלה זאת עבורי?"
"טוב, תירגע, פיני, הבנתי. הכל בסדר עם התשלום מבחינתי. מים
מתחת לגשר, לא ככה?"
"ממש לא ככה." פיני התיישב חזרה במקומו "ושתדע שמה שהורדתי לך
מהתשלום זו רק מקדמה. אתה עדיין חייב לי על המגבר הזה... אתם
הילדים, תמיד עושים לי כאלה צרות. רק בזכותם הקרדיולוג שלי
יוצא לחופשה במלדיביים כל שנה."
"אם כבר ילדים, אולי תעזור פה לחבר שלי," אמר נימי והצביע עליי
באגודלו, "תבין, החבר שלי פה מנסה להביא ילדים לעולם עם איזו
מישהי שהוא נדלק עליה. אולי תסדר לו זוג כרטיסים להופעה
בשבת?"
פיני התסכל עליי כאילו רק עתה הבחין בקיומי, הוא השתהה במבטו
עלי, כאילו מנסה להבין אם אני איזו בדיחה של נימי על חשבונו.
"אין מצב," הגיע פיני להחלטה. "כבר נגמרו כל האקסטרות, ומבחינת
רגולציה של בטיחות באש אני לא יכול להכניס עוד נפש חיה אחת
למועדון. עוד פעם אחת שפקח פושט לי על הופעה והעירייה המחורבנת
הזאת סוגרת לי את המועדון. לא, אין מצב."
"אין משהו שאני יכול לעשות כדי לשכנע אותך אחרת?" התפרצתי.
"בבקשה, זה ממש חשוב לי. תבין, אני זקוק לכרטיסים האלה בשביל
האהבה!" פיני בהה בי במשך מה שנדמה כמו דקה ארוכה כאילו נחתי
מהירח. לבסוף, הוא פצח בצחוק רם מתגלגל.
"בשביל האהבה! חה! מדהים!" הוא כמעט נחנק מצחוק. "אתה תגיע
רחוק, ילד!" מחה פיני דמעה של אושר מעיניו.
"אתה יודע אני עושה פה ערבי סטנד-אפ. במה פתוחה כל יום רביעי.
תבוא שבוע הבא, אני רוצה שתופיע אצלי. בשביל 'האהבה' עאלק."
חיקה אותי פיני במיומנות מרשימה.
נימי ואני שתקנו והיבטנו בשמנמן המתפקע מצחוק אובדי עצות.
חיכינו שהוא ירגע קצת.
"אל תהיה כזה אנטי," אמר נימי "אתה איש עסקים, לא? אני בטוח
שנוכל להגיע לדיל כלשהו, לא?"
נראה שההערה על 'איש-עסקים' נגעה לפיני בנקודה רגישה .
"דיל אתה אומר..." מלמל פיני ופתאום כאילו נזכר בדבר-מה חשוב
מאוד. "יודעים מה? אולי בכל זאת יש משהו שנוכל לסדר," קרא פיני
ושילב ידיים.
"אתה," הצביע לעברי "רוצה כרטיסים, נכון?" הנהנתי. "ואתה," קרא
והצביע על נימי "חייב לי עוד מלא כסף על ההגברה שדפקת, נכון?"
נימי הנהן אף הוא.
"יש איזו דרך שבה כל אחד יוכל לקבל את מה שהוא רוצה." קבע
פיני.
"באיזו דרך?" תהינו נימי ואני, מצליבים מבטים חוששים.
"תראו, יש לי איזו פגישה מאוחר יותר הערב. משהו טכני ומשעמם,
אבל אני צריך להשאיר רושם חזק כדי שהם יתקפלו. אני רוצה לעשות
כאילו יש לי גב, יעני שומרי ראש. כאן אתם נכנסים לתמונה - אני
רוצה שתבואו לפה לפגישה הזאת ותשחקו אותה שומרי הראש שלי.
תחזרו לפה בשמונה, תבואו לבושים בחולצות שחורות, גורמטים אם
יש, אם אין - אז תקנו. משקפי שמש על המצח. הכל. תראו רציניים,
תראו מאיימים. הדברים האלה עושים רושם על אנשים מהסוג שאני
נפגש איתם היום."
"שמע פיני, אני לא יודע איזה עסק אתה מנהל פה אבל -" אמרתי אבל
פיני, כאילו קרא את מחשובתיי עוד קודם, קטע אותי.
"אתם לא צריכים לומר כלום בפגישה. רק לשתוק ולשחק אותה קשוחים.
תעשו בשבילי את זה ואני אוותר לכם על החוב וגם תכנסו לאיזו
הופעה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים. עם בנות זוג. מה אומרים?
עשינו עסק?"
כל העסק הזה נראה לי חשוד ומסריח בטירוף. איזו מין פגישה זו?
עם מי פיני נפגש שהוא צריך שומרי ראש לפגישה? כל העסק הריח לי
מעולם תחתון וכבר באתי לסרב בתוקף, אילולא נימי, שישר קרא:
"בטח שיש לנו עסק" בחיוך רחב כזה, ותקע את ידו בידו של פיני
ללחיצת יד.


הדיל של פיני, רגולציות לבטיחות באש, ומה שביניהם

"מה אתה עושה? כל העסק הזה לא נראה לך קצת חשוד?" לחשתי לאזנו
של נימי
"עזוב אותך, שמעת את פיני. כולה עומדים בצד, מאחורי פיני
ושותקים לכמה דקות. אני סוגר את החוב שלי, יש לך בכלל מושג כמה
מגברים כאלה עולים? ואתה - זה הצ'אנס שלך להרשים את ההיא, לא?"

"כן, אבל בכל-"
"אז תירגע, תנשום ותראה איך הכל הולך להסתדר," ניסה נימי
להרגיע אותי. באותו הזמן אנחנו כבר לבושים שחורים, עונדים
גורמטים, שעונים ומשקפי שמש. משדרים אבטחה. או לפחות מקווים
שזה מה שאנחנו משדרים. עמדנו בחלל האולם. הבמה והבר ניצבו
שוממים. חיכינו.
"איך אתה תמיד גורר אותי למצבים האלה..." סיננתי לנימי.
"טוב תפסיקו לזיין את המוח, הוא מגיע עכשיו..." קטע אותי פיני.

טפיפות צעדים נשמעו יורדות במורד המדרגות. בפתח הופיע איש
מקריח, כבן ארבעים, לבוש שחור וגורמטים לא פחות מאיתנו.
"איסמעיל! מה הולך חביבי? בוא, תרצה לשתות איזה משהו?" קרא
פיני לעברו. שמתי לב שפיני מחייך בחיוך לא טבעי בכלל.
"לא לא, תודה פנחס, אני רק באתי לאסוף את התשלום וללכת."
"אין בעיה, אין בעיה בכלל. הנה הכנתי הכל פה במעטפה." פיני
נופף במעטפה אל עבר איסמעיל, שהתקרב כדי לקחת אותה. "אגב, כמו
שכבר דיברתי עם השותף שלך, זה יהיה התשלום האחרון שלנו. אני
עובר לחברת אבטחה אחרת." איסמעיל קפא.
"שו חברת אבטחה אחרת?" הוא נראה עצבני, כאילו אין לו זמן
לשטויות של פיני.
פיני משך בכתפיו ונד בראשו אל עבר הפינה בה עמדנו נימי ואני.
"אלה." אמר פיני בפשטות.
שנינו עמדנו בפינה וניסינו לשדר רצינות. איסמעיל בחן אותנו
לדקה קלה, עובר בעיניו מכף רגל ועד ראש, ואז פרץ בצחוק. "אה!
בדיחה טובה פנחס, איך אומרים אצלכם?  עבדת עליי. חברת אבטחה
אחרת! איזה צחוקים איתך יא פינחס."
"אני רציני, איסמעיל. כבר סגרתי הכל עם חאלד." פנחס אמר
בשלווה. איסמעיל הפסיק לצחוק בבת אחת והביט בפנחס במבט מאיים.

"אתה," אמר ותקע אצבע בחזה של פיני, "לא סגרת כלום עם חאלד,
ולא סגרת כלום איתי," אמר ותקע את אותה אצבע בחזה של עצמו
הפעם. "הדיל שהיה לנו היה איתי ואיתך, לא עם חאלד, נכון?"
"שמע, איס-"
"נכון או לא?"
"נכון..."
"אז תעמוד בעסקה שלנו. תשלם לי כמו ילד טוב כל חודש, כמו
ששילמת עד היום, וחאלס. למה אתה רוצה לעשות לי קטעים בכוח? אני
אומר לך ששום חברת אבטחה ושום בטיח לא באים לפה חוץ ממני. לא
חבל, פנחס? אמרתי לך כבר פעם שרק האבטחה שלי טובה בשבילך."
"תקשיב אסמעיל, שנינו יודעים מה קורה פה. אל תגרום לי לבקש
מהמאבטחים שלי להוציא אותך." אמר פנחס ברצינות מפתיעה והפנה את
ראשו לעברנו.
באותו הרגע התפללתי לאלוהים שיוציא אותי מהחדר הזה. ממש כך. כל
כך לא רציתי להיות נוכח שם באותו רגע. מה יקרה אם האיומים של
פנחס יאלצו לעמוד במבחן המציאות? מה יקרה אם באמת אצטרך להוציא
את איסמעיל הזה בכוח? אין לי סיכוי. איסמעיל נראה כבד. כבד
וחזק. נימי, כמו תמיד הכניס אותי למצב שאני לא הייתי אמור
להיכנס אליו. ידעתי שברגע האמת, אם אאלץ ללכת עד הסוף עם המשחק
הזה, הבלוף יתגלה מהר מאוד. ואולי הוא כבר התגלה?
"איך תוציא אותי? אלה המאבטחים שאמורים להגן עליך?" לגלג
איסמעיל.
"היי היי, תיזהר-" התפרץ נימי.
"שתוק! אתה תשב בשקט," היסה אותו איסמעיל. כשראה שנימי באמת
השתתק - חייך חיוך מרוצה מאוזן לאוזן.  
"אתה רואה, פנחס? אלה? אלה לא יכולים להגן על חתולה. בטח שלא
יכולים לעצור את העסק שלך מלהישרף."
"בבקשה ממך," הפציר פיני "אין צורך לרדת לאיומים!"
"שו איומים? איזה איומים? זה מה אמרתי לך כבר בהתחלה. שעסק כמו
שלך, חבל שיישרף. צריך לעמוד ברגולציה של בטיחות באש, לא?"
"כן, אבל מה הקשר עכשיו הרגולציה?"
"הקשר הוא מה אמרתי לך כבר בהתחלה שלנו. אני הרגולציה
והרגולטור ביחד. רוצה בטיחות מאש? אז אתה חייב להשתמש ברגולציה
שלי. ואתה בחרת להפר את הרגולציה היום, וזה חבל מאוד פנחס. זה
חבל מאוד," אמר איסמעיל והסתובב ללכת.
"חכה רגע, אסמעיל," קרא אחריו פנחס, אבל הוא לא נענה לו, ונעלם
במעלה המדרגות.
חשתי הקלה גדולה, סוף-סוף הוא הלך.
"מה זה היה לעזאזל?" לחש אליי נימי ושרק בהקלה.
"פרוטקשן..." לחשתי לנימי חזרה, אבל לפני שהספקנו להנות מהשקט
שבהעדרו של איסמעיל, הופיעו לפתע ארבעה בחורים גדולים בכניסה
ואחריהם - שוב איסמעיל. כל אחד מהבריונים שלו החזיק ג'ריקן
בנזין ביד וצינור ברזל ביד שניה.
"אמרתי לך איזה סכנות מחכות לעסק שלך אם תפסיק לשלם לנו, פנחס.
ועכשיו אתה תשלם." אמר איסמעיל והורה בידו לבחורים שלו להתחיל
להרוס את המועדון. הם ניפצו את הבקבוקים בבר, שברו את הפנסים,
קרעו את הכבלים. הם החלו לשפוך בנזין על הבר, על הבמה ועל
הקירות. לאחר מכן גם על הרצפה. המצב התחיל להראות ממש רע
עבורנו. פנחס ניסה להתערב וצעק לעברנו שנעשה משהו אבל לפני
שהספקתי לעשות צעד כבר חטפתי צינור לראש מאחד הבריונים. לא עזר
לנסות להגיד שאני לא באמת קשור. לבריונים לא היה אכפת שרק
הכרתי את פיני היום, ושאני לא באמת מאבטח. מהרצפה ראיתי שגם
נימי במצב דומה לשלי. הבריונים לא אמרו מילה, פשוט פוצצו
אותנו. לאחר מכן קשרו אותנו והושיבו אותנו - פיני, נימי ואני,
גב אל גב במרכז הבמה. כפותים עם הידיים מאחורי הגב, הרגליים
קשורות והפה חסום בבד. דם זרם במורד מצחי אל העיניים שלי
והפריע לי לראות. סירחון הדלק חריף בנחיריים. איך הגעתי למצב
הזה?
את הסוף של הג'ריקן האחרון איסמעיל שפך בעצמו על הראש שלנו,
ומשם שרטט שביל דלק לכיוון היציאה. שם בכניסה התאספו הוא
והבריונים שלו. אסמעיל הוציא מכיסו קופסת גפרורים.
"נו, פנחס קדימה," קרא אימסעיל בקול מלגלג "תקרא לחברת האבטחה
שלך שתציל אותך? אה הם עסוקים? חבל מאוד.." הוא צחק צחוק קר
וארבעת הבחורים התצטרפו בעקבותיו לצחוק במקהלה.
פנחס ניסה למלמל משהו מתחת לבד שחסם את הפה שלו אבל זה רק נשמע
כמו מלמול חסר פשר.
"טוב, חבר'ה היה נעים להכיר, אבל יש לי עוד פגישה חשובה בצפון
העיר, אז..."
אמר איסמעיל, הוציא מהקופסה גפרור אחד, והצית אותו.
לעזאזל עם נימי, איך הגעתי למצב הזה? ניסיתי בכוח להיזכר
בזיכרונות משמעותיים מחיי, זיכרונות ילדות, כל דבר.  כאילו כדי
לעמוד בקלישאה של החיים שחולפים לנגד עיניי לקראת המוות. אבל
לא הצלחתי להיזכר בכלום. בכלום מלבד רוני. עצמתי עיניים.
דמיינתי אותה קשורה שם יחד איתי. כאילו זה הגב שלה שאני מרגיש
מתחכך בשלי, ולא הגב של פנחס. דמיינתי אותה לוחשת לי באוזן "אם
כבר אני הולכת, אז אני שמחה שאני הולכת איתך." המחשבה הזו
ניחמה אותי. היה בזה אפילו משהו מאושר כמעט. לחישות הרפאים
הללו השרו עלי אופוריה. "אם אני כבר אני הולך, אז אני שמח שאני
הולך איתך, רוני." לחשתי לעצמי, מתעלם מעובדת קיומו של גפרור
בוער אחד בידו של איסמעיל.
פרט מידע אחד לא ידענו באותו הזמן. אפשר לומר אפילו פרט מידע
קריטי. מה שלא מודעים אליו זה שכל אותו הזמן, במעלה מדרגות
הכניסה, עמדו זוג השוטרים מיקי וסאלח, באקדחים שלופים. הם
הקשיבו למתרחש וחיכו לשעת כושר כדי להיכנס ולעצור את איסמעיל
ואנשיו. מה גרם להם לחכות כל כך הרבה זמן? אולי חיכו לתגבורת
שתגיע, אולי משהו אחר. בכל מקרה, הסיבות לכך ולעוד דברים רבים
שקרו פה עוד יתגלו בכל התחקירים שיעשו לאחר האירוע. לזכותם של
צמד השוטרים יאמר שברגע הקריטי בו איסמעיל עמד עם הגפרור הבוער
בידו, הם הבינו שזה עכשיו או לעולם לא ונכנסו באקדחים שלופים.

"כולם לעצור!" פקד השוטר סאלח "ידיים למעלה!"
איסמעיל והבריונים שלו עמדו לרגע ללא ניע, מביטים זה בזה
כאובדי עצות. איסמעיל, עם גפרור בוער ביד אחת, התעשת ראשון.
הוא הושיט יד אל עבר החגורה שלו. ניסה לשלוף אקדח. מיקי השוטר
נלחץ וירה לו ישר בחזה. איסמעיל נפל בזעקת כאב, ואיתו - הגפרור
הבוער - נופל נפילה חופשית בדרכו לרצפה הדליקה.

באותו הרגע אלוהים התערב, הוא עצר את הזמן והביט במתרחש
מסביב.
"שמעתי שמישהו קרא לי?" הוא אמר בעיקר לעצמו וגיחך, מרוצה
מעצמו.
"בואו נראה מה פה קורה פה," אמר אלוהים בעודו מתהלך בין
הדמויות הדוממות.    
איסמעיל - קפוא באוויר, פרצופו מכווץ מכאב, חצי שניה לפני
שיתרסק מת לקרקע. ארבעת הבריונים - מכווצים בבהלה מפני אקדחי
השוטרים. הגפרור - להבת אש דקיקה, אף הוא בין שמיים לארץ.
עודנו בוער לעת עתה. על הבמה - שלושתנו קשורים, עינינו יוצאות
מחוריהן ומקובעות על להבת הגפרור הנופל. השוטרים - אחד מביט
במבט כואב על איסמעיל, עליו ירה זה הרגע. השני מביט בחשש
בגפרור הבוער באוויר. ניכר ממבטו שהוא מבין בדיוק מה הולך
לקרות אם הוא יגע ברצפה ספוגת הדלק.
"איזו סמטוחה..." מלמל לעצמו אלוהים, הוא הקיש באצבעותיו ומיד
התפצל היקום לשניים.
-

שני יקומים

ביקום אחד - הגפרור נכבה באוויר שניה לפני שהוא פגע בקרקע
וביקום השני - הגפרור נשאר לבעור. ביקום אחד המועדון לא נדלק,
איסמעיל מת בידי השוטר, ואנחנו ניצלנו ברגע האחרון.
ביקום השני - עולם של אש. הגפרור לא נכבה ואני נשרף בלהבות
נוראיות. מה שמוזר ביקום הזה, היקום השני כלומר, הוא שבעודי
שוכב ונשרף לאיטי, אני כבר לא כל כך לחוץ. אני עוצם עיניים כי
אין צורך לפתוח אותן עוד. אני עדיין רואה את הלהבות היטב גם
בעיניים עצומות. אני רואה לצידי את רוני, שוכבת שם איתי,
הלהבות עוטפות אותה אבל היא לא נשרפת. היא לא צורחת בכאב,
בניגוד לנימי ופיני. היא רק שוכבת שם מולי ומחייכת. החיוך שלה
מרגיע אותי, הוא עוזר לי לקבל את הלהבות החורכות טיפה יותר
בקלות, במעט יותר השלמה. כמעט בסבבה. יחד איתנו נשרפים גם
הילדים שלנו. הגמל מים המלח גם הוא נשרף שם. האבטיח של שבת
בים, השכנים המעצבנים, המכונית הדפוקה. כל העתיד שלנו. כולנו
נשרפים יחדיו אבל אני לא עצוב, יש בזה משהו מנחם מבחינתי. אני
מרגיש שאני לא לבד. וזו מתנה מאוד גדולה להיות לא לבד בעולם של
אש.
אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שאלוהים עשה איתי חסד ושלח
אותי ישר מהיקום השני ליקום הראשון, זה שבו הגפרור נכבה ואנחנו
ניצלנו. לאחר זמן מה, פיני, נימי ואני ישבנו באמבולנס מחוץ
למועדון. עוד ועוד ניידות הגיעו ופרמדיקים ניגשו לבדוק אותנו.
ממה שהצלחתי להבין מכמה חוקרים שהגיעו לתשאל אותנו, זו הייתה
רותי שהזעיקה את המשטרה. מסתבר שהיא הייתה במשרד האחורי כל
הזמן הזה ושמעה הכל. היא התקשרה למשטרה ומשם הסוף כבר ידוע.
הפרמדיקים תפרו לי את המצח וחוץ מזה ומכמה מכות שטחיות לא קרה
לי כלום. יצאתי ממש בזול, הם הסבירו לי.
"תגיד," פניתי לנימי, "אתה אולי תחשוב שאני משוגע, אבל גם אתה
זוכר שאנחנו נשרפנו?"
"על מה אתה מדבר? הגפרור נכבה ברגע האחרון, אתה לא זוכר?"
"כן, אבל איכשהו אני זוכר גם שהוא לא נכבה, ושהכל עלה באש. זה
לא כל כך ברור לי גם, קשה להסביר. אני גם זוכר שרוני היתה שם
איתי."
"מי? על מה אתה מדבר?"
"לא חשוב, שכח שאמרתי משהו..."
קמתי ללכת ופיני זרק לעברי שאני מוזמן לבוא לכל הופעה מתי
שארצה. לא עניתי לו, נימי גם זרק משהו על זה שהוא מצטער שהוא
הכניס אותי לזה. לא עניתי גם לו. פשוט המשכתי ללכת וללכת עד
שהגעתי הביתה.  
למחרת הגעתי לעבודה כאילו כלום. הייתי גמור. ופצוע. רוני ניגשה
אליי מודאגת.
"היי, איתי! ואוו מה קרה לך במצח? ו..בכל שאר הפנים..."
"מה, זה? " שיחקתי אותה לא מודע. "אה, עזבי זה סתם כלום, יצאתי
טמבל במשחק כדורגל. הייתי בשער, באתי לעצור כדור ויצא שקפצתי
בול לתוך הקורה. את לא מבינה איזה בושות. כל החבר'ה צחקו
עליי."
רוני צחקה מהתיאור שלי. אני לא יודע אם היא האמינה לי או שחשבה
שאני מסתלבט אבל היא אמרה לי שאני מצחיק וגם חמוד ובסוף גם
אמרה "היי, שמע רגע, ראיתי בפייסבוק שאתה אוהב את
הציפרלקסטיבז. אתה לא מבין - אני מתה עליהם. אגב, מקווה שזה לא
מפריע לך שעשיתי עליך קצת סטוקינג," היא קרצה בחיוך שובב. "בכל
אופן, קבל איזה קטע - בדיוק קניתי זוג כרטיסים אחרונים להופעה
בשבת. בא לך לבוא איתי אולי?" שאלה אותי רוני בעינייה הבורקות.
היא הוציאה זוג כרטיסים מודפסים מהתיק שלה ונופפה בהם מול
עיניי.
"נו, מה אתה אומר? אתה בא או לא?"
עמדתי שם המום. לא ידעתי מה לומר. הבטתי בכרטיסים שבידה של
רוני כאילו היא מחזיקה מולי עב"מ ושואלת אותי אם בא לי לאכול
אותו. מה אני אמור לעשות עם זה? רציתי נורא להגיד לה כן אבל
בכל פעם שפתחתי את הפה שאפתי כל כך הרבה עשן עד שלא יכולתי
לנשום. עצמתי את עיניי והרגשתי איך ישנו עולם, עולם אחר. עולם
של אש. עולם שקיים רק בזכרון, או בחלום, או במקום אחר ובו רוני
ואני נשרפים לנו ביחד עם שלושה ילדים קטנים, גמל, שכנים
מעצבנים ומכונית דפוקה. לקחתי נשימה עמוקה של עשן וניסיתי שלא
להשתעל. עצמתי עיניים וראיתי איך כל העתיד הוורוד שלנו עולה
באש, ואמרתי "כן".