אני צועד אל תוך חדרי הלב של אחרות
כאילו זה המטבח שלי בבית,
או אצטדיון מלא ממתין רק לשריקה,
כמעט תמיד שוררת שם שתיקה.

כאילו שיחקו שם ילדים:
ברחו פתאום והיא נותרה רועמת.
כאילו אהבה רמסה הכול בדם,
וזה קרה במהירות המהממת

המאפיינת את כל הסיפורים,
בלי התחלה או אמצע, רק אוסף של סופים,
חרוט על קיר ליבך.
כמו אחרי ששיחקו שם גברים,

והתחרו מי יחרוט בגיר הרך.
בכוח רב הם שאלו "ערה"?
ואת ענית, ואת שכבת, ואת בכית.
נותר לי לשוטט בלי מטרה.

בחדרים כבויים ונטושים
מצאתי נר ישן עשוי תקווה.
ואת גילית אותי, עוד גבר,
הכול תלוי עכשיו בלהבה