חשבתי שאני יודע מניין כל זה בא,
ולאן אני הולך.
עזבתי את שביל הטיפות הסרוחות,
ורציתי לחצוב לי דרך אלייך.
בלי מצפן או מפה.
רק מכות מעינייך, טפיפות
טופפות על שמורות עמוקות.
איתך הזמן הוא שעות או דקות.
אני מניד את חיי לתנועות עפעפייך.

זהירות
לחש קול והייתי רוצה,
לשים לב לגבולות ששומרים על הלב,
ואז העברת יד בשיערך,
וגיליתי שכל מטר מרחק הוא כאב.

והלילה הרחיק והגיע מחר,
עיניי נפקחות רק עבור אותותייך.
מצאתי תרופה עבור הכאב:
אני מדמיין את שפתייך.