נסעתי לג'ושוע טרי לקבל השראה. זה היה בתקופה בה עבדתי על
פרויקט שהרוח שלו נשבה מחולות המדבר הזה, אז הגעתי אליו, לשהות
ולחוש בו. בדרך עצרתי בפאלם ספרינגס לכמה לילות במלון אייס.
מוטל אמריקאי קלאסי, כזה שרואים בסרטים, עם מבני רכבת ארוכים
של שתי קומות, מרפסות המחוברות למסדרון חיצוני עם דלתות
החדרים. בצד החיצוני חניה, ובצד הפנימי בריכה, עם כמה עצי דקל
דקיקים וגבוהים. הגעתי לשם לאחר מסע ארוך; טיסה מת״א לניו
יורק, מניו יורק ללוס אנג'לס, ושם שכרתי רכב ויצאתי לנסיעה של
שלוש שעות.

הרכב שהזמנתי מראש היה חסר אז שדרגו אותי לברונקו-די. אני לא
מבין דבר ברכבים ומבחינתי זה לא שינה בכלל. הרכב היה גדול, מה
שבהתחלה קצת הלחיץ אותי, אבל ברגע שהתחלתי לנהוג בו, הוא היה
נוח. די מהר גם הבנתי שהרכב הזה הוא סמל סטטוס. בתחנת דלק היה
בחור שהחמיא לי עליו. כשהגעתי למלון בפאלם ספרינגס, כמה אנשים
הזמינו אותי להצטרף לחתונה של חברים שלהם. כל זה רק בגלל שראו
את הרכב שיצאתי ממנו. פטרתי אותם בחיוך אבל אני זוכר שזה הגעיל
אותי ממש. זה הרגיש כל כך שטוח.

בכל אופן, ביום השני הלכתי לבית מרקחת לרכוש סוכריות משמחות.
הופתעתי מכמה שזה היה מסודר ונוח. בכניסה בדקו את הדרכון שלי,
ובפנים היו כמה עובדים נחמדים שהסבירו לי בסבלנות על המוצרים.
לקחתי קופסא של דובוני גומי. בערב, בחדר, לאחר שרוב היום הייתי
בבריכה, אכלתי חצי דובון. זה היה נעים. המחשבות התגלגלו בשמחה
אל עבר האזורים הסוריאליסטיים. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום
התגלתה בפני. צחקתי לה. לקחתי עוד חצי, שמתי לי מוזיקה
גאומטרית ששאבה אותי פנימה כמו פרקטל, ורקדתי שעה ארוכה מול
המראה. זה היה כיף.

כמה ימים אח״כ נסעתי עמוק יותר לתוך המדבר, לעיירה בשם 29
פאלמס, שנמצאת ממש בכניסה לפארק הלאומי של ג'ושוע טרי. הדרך
לשם היתה יפה. הכבישים היו רחבים. אני זוכר שאהבתי את הנהיגה
של האנשים שם. אפילו שהכביש ריק, רחב וענק - אף אחד לא עבר את
המהירות המותרת. אני זוכר שהייתי צריך להתנגד לדחף העז ללחוץ
חזק יותר על הגז. זה היה קשה. היה לי נעים מאוד. הקשבתי
לפלייליסט מדבר שהכנתי מזמן, וזה העצים את התחושה של החופש. יש
משהו קסום בלהיות לבדך בצד השני של הפלנטה.

כשכבר התחלתי להתקרב לעיירה, רציתי לצאת מהדרך הראשית ולהרגיש
קצת את האזור. פניתי שמאלה לשביל עפר רנדומלי שנראה שהוביל
לבתים בשכונה פנימית. עברתי ליד כמה בתים שנראו כמו אמריקנה של
הסרטים הישנים. כמו סט ביוניברסל סטודיוס. עם קירות ורודים ואז
ירוקים ואז צהובים. עם אמבט עץ בחצר של כל בית. עם תיבת דואר
מפח על עמוד עץ. מדי פעם וואן כזה כמו של ילדי הפרחים. שביל
העפר הזה לאט לאט התחיל להעלם והפך לפשוט חול. כבר ממש דאגתי
שהרכב יתחיל להתחפר בחול ואני אתקע. השמש התחילה לשקוע ולא
היתה לי קליטה בטלפון. היו שם כמה רגעים של דאגה אמיתית, בזמן
שנסעתי לאט לכיוון הכללי של הכביש הראשי, ובסוף ראיתי אותו,
הגעתי אליו ונסעתי לבית ששכרתי.

בערב אכלתי עוד דובון וחצי, אך הפעם הווייב היה שונה. הייתי
לבדי בעיירת רפאים. אין שום מקום שאפשר להגיע אליו בלי רכב.
הלילה היה קר והכוכבים הישנים ביותר צעקו לי לתפוס את אורם.
לרגע חששתי שאולי לא הייתי צריך לאכול את הדובון, אבל אז
נשכבתי לי בנוחות על הספה והתחלתי לראות רילים. כל ריל שבא
קיבלתי אותו כפי שהוא. לא דילגתי, לא שפטתי. צללתי לתוך תוכו
של כל ריל. וכך יצא שרוב הערב בכיתי מצחוק. בכיתי וצחקתי וזה
היה מדהים.

למחרת נסעתי אל תוך הפארק. מדי פעם החניתי את הרכב וטיילתי על
ובין מבני הסלע החוצניים. התחושה שם באמת היתה של לא-כאן. לא
פלא שכל כך הרבה מסרטי החלל החיצון של הוליווד צולמו כאן. סלעי
הענק יוצרים אשלייה של מימד אחר. כאילו הכל לא במידה: בני האדם
והרכבים מיניאטוריים. האדמה רחבה ואינסופית ונדמה היה שהכחול
של השמיים הצלולים מתחיל שני מטר מעל לראשי. העצים נראים כמו
יצורים חכמים מספר של ד״ר סוס, ושאר הציביליזציה איננה. עברו
לי בגוף כל מני תחושות ומחשבות על איך להביא את כל זה לידי
ביטוי. ההשראה היתה שם, והיא שמחה שהגעתי עד אליה כדי לפוגשה.