היה לנו רגע עכשיו, את ואני. סוג של רגע. אספתי אותך ממסיבת
יום הולדת אצל חברה מהגן, ולפני כמה דקות הורדתי אותך ליד הבית
של אמא שלך. כשיצאת מהרכב צחקת, חיבקת אותי, שאלת מתי אנחנו
נפגשים שוב; זה לא היה ככה כשאספתי אותך.
כשהגעתי לשם, בדיוק כשבאתי לצלצל בפעמון, הדלת נפתחה והליצן
שיצא החוצה כמעט התנגש בי. אני מתכוון לליצן ממש. מכנסיים
ענקיים, נעליים חצי מטר, פרח משפריץ, איפור לבן, פיאה כתומה,
כדור אדום ענקי על האף. הוא החזיק קרטון מלא בכל אביזרי ההצחקה
שלו, יצא מהדלת וכמעט התנגש בי ואני תפסתי את הקרטון כשהוא
דשדש מולי על הנעליים הענקיות שלו וכמעט נפל. ואז כשהוא התייצב
- וזה מה שהיה הכי הזוי - הוא פשוט עמד מולי ומצמץ ובהה בי,
כאילו אני הליצן פה.
בקיצור, אמרתי לו סליחה בנימוס ופיניתי לו את השביל, והוא יצא
והעיף מבט בטנדר שלי. כתוב עליו "שיפטי גרירה והובלה" ומתחת,
בקטן ליד מספר הטלפון, כתוב "we are the shift!" וכאילו שכל זה
לא מספיק, היה לי בטנדר עץ דקל בגובה מטר וארבעים בתוך עציץ
חרס ענקי. רק אז קלטתי שהוא צודק, שאני הליצן האמיתי פה. שאני
זה שיש לו פרצוף של ליצן, שם של ליצן, אפילו נוהג במכונית של
ליצן. שני ליצנים, אחד עצוב ואחד מצחיק, עומדים מול בית שנראה
כמו ארמון החלומות של ברבי, רק פחות ורוד ויותר גדול, עם
חולייה של תאילנדים שמפנים מהדשא שאריות אוכל וגוויות בלונים.
בסוף הליצן שאל אותי אם אני ליומולדת ואמרתי שכן והוא אמר,
במקומך הייתי מזדרז, כבר אספו את כל הילדים ושלך היא האחרונה
שנשארה וההורים מתחילים לרכל.

אז נכנסתי פנימה, וניגשתי לגיברת עם שיער ג'ינג'י עומד שחילקה
הוראות במטבח ואמרתי שאני פה לאסוף את עומר שיפטמן, והיא
הסתכלה עליי ככה מלמעלה למטה ושוב מלמטה למעלה כאילו שכחתי
משהו חשוב, אז הוספתי שיומולדת שמח. ואז היא שאלה אותי מי אני
ואמרתי 'שיפטי' כמו אידיוט. ומיד תיקנתי לשיפטמן כלומר אבא של
עומר שיפטמן כלומר אבא שלך, ובלב חשבתי שפאק הייתי צריך להישאר
עם הליצן. חשבתי שהיא עומדת לשלוח אותי להצטרף לחוליית
התאילנדים על הדשא, אבל היא רק הסתובבה והלכה, והתסרוקת העומדת
שלה הסתובבה והלכה שנייה אחריה.

את ישבת על הספה בסלון ושיחקת בפלייסטיישן, במשחק שנראה כמו
מירוץ סירות. ראית אותי מזווית העין ומיד חזרת למשחק שלך. זה
בסדר, לא היו לי ציפיות שתרוצי אליי בזרועות פתוחות או שתצעקי
אבא'לה איזה כיף שבאת, אני חייבת לספר לך את כל הדברים שקרו לי
בחודש האחרון מאז שהיית אצלנו. בגיל ארבע זה היה אפשרי. את בת
שבע עכשיו. אני לא יודע בת כמה את כשאת קוראת את זה.
אז אמרתי לך עומר, בואי חמודה. אנחנו צריכים ללכת. ולא היתה
תגובה, וניסיתי לשאול איך היתה היומולדת ואם נהנית, ועדיין אין
תגובה והרגשתי את העיניים של ההיא תקועות בי מאחור ובסוף אמרתי
לך שעומר חמודה, אם לא תגידי שאני אבא שלך אז לא יתנו לנו ללכת
מכאן. ואז ההיא התערבה ואמרה לי ש"בדיוק עמדתי להתקשר לאמא
שלה" ושאת הילד האחרון לקחו לפני חצי שעה והיא לא ידעה מה
לעשות איתך.

אמרתי שאני מצטער ושהיה לי מקרה חירום בעבודה, והיא ענתה
ש"בחיים לא שמעתי דבר כזה!" אז הסברתי לה ש'עבודה' זה מין דבר
כזה שאנשים אחרים, לא היא, עושים בשביל להתפרנס. נו, את זה היא
לא אהבה, אז היא העבירה עליי עוד ביקורתיות מלמעלה למטה לפני
ששוב עשתה סיבוב והלכה בממלכתיות, תסרוקת והכול, למטבח.

לא ידעתי כמה עוד אני יכול להחזיק מעמד עם זה אז אמרתי לך הכי
בשקט שיכולתי שקדימה עומר, הולכים. ואז את שאלת "איפה אמא?"
והזכרתי לך שהיום את הולכת אליי, והוספתי: "את יודעת מה יש לי
באוטו? עץ דקל שלם. רוצה לראות?" ואת, בתגובה, לחצת על איזה
כפתור במשחק שלך וירית עליי רעש של מנוע של סירת מירוץ, ובמטבח
הגיברת כבר בטח התחילה לכתוב את הווטסאפ בקבוצה של ההורים של
הכיתה שלך.

ניסיתי "בואי, עומר. נלך לאכול גלידה." ואת אמרת שכבר אכלת
גלידה במסיבה אז אמרתי שנלך לאכול קוויאר בלוגה ולשתות שמפניה
צרפתית, העיקר שאנחנו עפים כבר מהבית-בובות הזה. ותשמעי אותי
טוב טוב, עומר, שמונה דקות, את שומעת? שמונה דקות עמדתי שם
במקום וחיכיתי שתואילי לתת לאבא שלך איזו התייחסות עד שמה אני
אגיד לך, זה עלה לי על העצבים ואמרתי בסדר. את יודעת מה, בסדר,
אני הולך לאוטו. את יכולה לבוא, להישאר כאן, להצטרף לתאילנדים
בחוץ, מה שבא לך.
ואז יצאתי החוצה ובום, עוד פעם הליצן, רק שהוא כבר היה בשלבי
חזרה לשיגרה ונראה עכשיו פחות עליז ויותר כמו סטודנט שמנסה
לגמור את החודש. הפיאה, האף האדום והנעליים היו זרוקים עכשיו
בקרטון שלו, והפעם לא ביקשתי סליחה אלא רק עקפתי אותו והלכתי
לכיוון הטנדר. הוא הלך אחריי לחניה ושם ניגש לפריוס שעמדה
מאחורי הטנדר שלי והכניס את הקרטון שלו למושב האחורי, ואני רק
הסתכלתי בשעון וחיכיתי, או שאת תישברי ותצאי החוצה או שהגיברת
תגרש אותך בסוף, או שיונה תחרבן עליי ואז היום שלי יהיה מושלם,
וכל הזמן הזה הליצן עומד שם ומסתכל עליי, על הטנדר, על העץ, עד
שבסוף אמרתי לו: זה היה רעיון של מנהל המשרד שלנו. והוא לא
הבין אז הצבעתי על הכיתוב הטיפשי הזה על הטנדר - !we are the
shift - וסיפרתי לו על חגי, מנהל המשרד שלי, כלומר כשהתחלנו
הוא היה מנהל המשרד והיום הוא קורא לעצמו סמנכ"ל לוגיסטיקה. כי
אז רק התחלנו אבל היום אנחנו אימפריה של שישה עשר רכבי הובלה
ושלושים ושישה עובדים, היית מאמין?
והליצן ככה מושך בכתפיים, ואני ממשיך לספר לו, שיבין. שאנחנו
עושים הובלות בכל הארץ, רהיטים, תכולות דירה, תכולות משרד,
פסנתרים, גרר, סחורה סיטונאית, עצים אפילו, ושירשום לו את
המספר כי יש לנו הנחה לסטודנטים. וחיכיתי שהוא ישאל אותי, כי
הוא הרי מת לשאול, שאם אני כזה ביג-שוט אז למה אני עושה הובלות
בעצמי. למה אני עומד פה מולו עם סרבל מכונאים מכוסה בכתמים של
גריז ושל ארוחת צהריים, ולמה למען השם אני מסתובב עם עץ דקל
מחורבן על טנדר צולע.
והוא לא שאל, ורק שתק, הליצן, אבל התחלתי להסביר לו בכל זאת,
ואז, אני פשוט לא יודע מה קרה אבל הכול יצא. הברז נפתח והכול
יצא החוצה: אני צועק עליו שמה עוד יש לי לעשות? לשבת במשרד
ולספור את הכסף ולתת לאחרים לעבוד? כנראה שיכול, אבל זה לא
אני. כי מה אתה מבין בזה בכלל, יא ליצן, זה טוב בשביל אנשים
אחרים כמו למשל האפס שגר פה בבית המפלצתי הזה, עם התסרוקת
העומדת שאשתו דבוקה אליה מלמטה ועושה לי פרצופים, אבל זה לא
אני, כי זה לא מי שאני רוצה שהילדה שלי תקרא לו 'אבא'. למרות
שאת בטח כבר קוראת 'אבא' לבעל החדש של אמא שלך, זה שהביא את
העורך-דין שפירק אותי בבית משפט, כי הם הסתכלו עליי שמה ומה הם
ראו? סתם אחד. מוביל עצמאי. שזה אפילו מתחת לליצן, כנראה.
ואז הליצן ככה מתקרב אליי ומתחיל לומר משהו בטון מרגיע, אבל
אני ממשיך, ואם לומר את כל האמת אז אני כבר לא בטוח כמה מזה
באמת יצא מהפה שלי ומה רק חשבתי: ככה, כי אני מוביל ולא יותר
אז מה עושה מוביל? נוהג את הטנדר, סוחב את הסחורה, רושם קבלות,
עובד כמו כלב כי בשביל זה הוא בנוי, כי אני לא כמוהם, אפילו
שזה אומר שעכשיו הבת שלי בקושי מכירה אותי, שעושים לי טובה
שמרשים לי לאסוף אותה פה בשכונה הזאת שכולם מסתכלים עליי כאילו
אני לכלוך, אפילו הליצנים שלהם, ואולי אני באמת לכלוך כי הנה
למשל העץ הזה: הייתי אמור להוריד אותו אצל איזה אידיוט שגר פה
שני רחובות ליד, ויש לו דשא מאחורי הבית שמגרש גולף אפשר לבנות
עליו ועוד יישאר מקום לעשות על האש, רק שמה הוא עושה? הוא עומד
שם וצורח עליי חצי שעה שהוא הזמין אלון תבור ולא דקל, ועכשיו
אני לא זז משם לפני שאני מביא לו אלון תבור.

והליצן שכבר עומד ממש קרוב אליי אומר בשקט, חביבי, בוא תתקרב
שנייה. ואני מנפנף אותו שיעזוב אותי אבל הוא אומר בשקט: אח
שלי. הילדה יצאה עכשיו מהדלת והיא מסתכלת, טוב? אל תסתובב.
עכשיו. תנשום שנייה, חכה שאני מרים לך, ואז תצחק. מוכן?
אז אני עומד בלי לזוז, נושם עמוק, ואז הליצן עושה פרצוף, מזיז
את שתי האזניים שלו בלי לגעת כמו סביבונים והופ - הפרח בדש שלו
משפריץ סילון מים, ישר לפרצוף שלי.

ואז אני שומע אותך צוחקת. הליצן קורץ לי, ואת מתפקעת מצחוק
ומבקשת עוד פעם.
הליצן נתן לך ממחטה וכשמשכת אותה היא נמשכה ונמשכה לקילומטר של
ממחטות קשורות, ואת המשכת לצחוק והפסקת רק כדי לתת לי חיבוק,
וכשנסענו משם ראיתי בראי את הליצן משתחווה אחרינו בתיאטרליות
לפני שחזר לפריוס שלו. בהליכה רגילה הוא חזר. הנעליים שלו כבר
היו בקרטון.

ואז שאלת, עדיין צוחקת: אבא, למה יש לך עץ דקל מאחורה?