[מבוסס על סיפור אמיתי]

"שיהיה לך יום מקסים, מותק," מלמלתי, עדיין חצי ישן ומנסה
להיזכר על מה חלמתי בלילה.
"תודה, מאמי, רק אל תשכח לבדוק מה שאמרנו לגבי האור במדרגות
בחוץ."
"בטח, אין בעיה. אגב, את לא מבינה מה חלמתי בלילה ... "
"אני אשמח לשמוע, מאמי, באמת, אבל לא כרגע. אני נורא ממהרת.
תספר לי כשאחזור, בסדר?"
"בטח, אין בעיה. להתראות, מתוקה." היא נעלה אחריה את הדלת
ונשארתי לבדי בדממה. זו לא הייתה דממה מעיקה, להיפך - זו הייתה
דממה שכולה רוגע והקלה. כאילו אפשר למלא את האוויר בצלילי בוסה
נובה חלקלקים. אפשר - אבל גם אין צורך ממשי בכך כי בין כה וכה
יש תחושה של בוסה נובה באוויר. זה היה מין בוקר שכזה. המקינטה
על הגז. הקפה כבר מבעבע. כל העציצים שידרו שמחה כי קיבלו את
מנת המים שלהם, ואני שידרתי שמחה כי קיבלתי את מנת הקפה שלי.
בחוץ השמש קופחת על נערות שנוסעות על אופניים, אבל אני בפנים
בתחתונים וגופייה ונעים לי מאוד. תכף ומיד הקפה עושה את שלו
ואני ממהר לשירותים. בבוקר, אני אוהב לקחת את הזמן שלי
בשירותים. מינימום חצי שעה אני יושב על האסלה וגולל בטלפון על
ענייני דיומא - חדשות של מה שקורה בעולם וחדשות של מה שקורה
בארץ, אבל גם - ענייני דעלמא, כמו סרטונים של אנשים גוזמים דשא
ומחדשים כלי עבודה ישנים. איך הם מורידים את כל החלודה יפה
יפה. אני מת על הרגע הזה, על הפרטיות שבו, על השקט שבו. אפשר
לשבת בשקט מבלי שאף אחד ידפוק על הדלת...
ולפתע נשמעו ארבע דפיקות מהירות על הדלת.
רגע של הכחשה - אולי זה סתם קולות מהרחוב?
עוד רצף של דפיקות חזקות יותר.
אולי זו מירב? אולי היא שכחה משהו?
"משטרה, לפתוח את הדלת!" צעקה השוטרת שמעבר לדלת.
מה? משטרה? מה הקשר? רק התעוררתי לפני כמה דקות.
שוב דפיקות, יותר עצבניות אפילו ממקודם. "משטרה! לפתוח עכשיו!"

"רגע, אני בשירותים!" קראתי בכיוון הכללי של מעבר לדלת. אני
בטוח שהיא שמעה כי השירותים קרובים מאוד לדלת הכניסה. לא נראה
שזה שכנע אותה, אבל, כי היא המשיכה לדפוק בעוצמה ולקרוא לפתוח
עכשיו.
מהר, צריך לנגב! משכתי מנייר הטואלט וכמובן שנשארו רק שני
הריבועים האחרונים. איזה תזמון... בול המזל שלי - שהמשטרה תהיה
בדלת ובדיוק יגמר לי הנייר. איפה יש עוד גלילים? הדפיקות שעל
הדלת רק הלכו והתגברו. "רגע, אני בשירותים!" ניסיתי לחשוב.
מהר, מה לעשות? איפה יש עוד גלילים? איך אפשר לחשוב בכלל עם
הדפיקות האלה?
"תפתח את הדלת עכשיו או שאני פורצת את הדלת!" צרחה השוטרת.
מה? רגע. על מה כל הלחץ הזה? מה בכלל עשיתי? מה יש למשטרה לחפש
אצלי בכלל? אני אפילו וויד לא מעשן. טוב אולי קצת, אבל רק
באירועים חברתיים כשמעבירים לי. אבל זה לא פשע רק לקחת שכטה
קטנה פה ושם נכון? לא בדיוק ידעתי איך להעביר את המסר הזה
לשוטרת הנחמדה שמעבר לדלת אז שתקתי והחלתי מדדה עם התחתונים
סביב הקרסוליים אל עבר חבילת הגלילים שבארון, ריבוע נייר
הטואלט האחרון טמון בין לחיי עכוזי.
"אין לנו את כל היום. או שאתה פותח עכשיו או שאנחנו נכנסים
בכוח!"
איפה הנייר הזה? מצאתי! סוף סוף היה בידי עוד נייר להשלים את
מלאכת הניגוב.
"רגע, רק דקה," התחננתי, "אני כבר פותח, דקה אחת! נגמר לי
בדיוק הנייר אבל עכשיו יש לי עוד. אני מנגב ובא..."  קראתי
בשמחה. אבל משום מה לא משנה כמה עוד ניגבתי זה לא הספיק.
בכל פעם שניגבתי בדקתי את מצב הנייר ראיתי שנשאר לי עוד ועוד
מה לנגב. 'איך זה יכול להיות?' תהיתי לעצמי.
מעבר לדלת שמעתי לחשושים שגרמו לי לחשוש מעט: "הוא נשמע לי
חשוד. כל העסק הזה מסריח. הוא בטח מוריד את כל החומר באסלה...
מהר צריך לתפוס אותו על חם!"
"רגע, איזה חומר? על מה -" לא הספקתי להשלים את המשפט ודלת
הכניסה כבר נפתחה לרווחה בקול פיצוץ חזק. על הדרך העיפה תמונות
מהקיר לידה וכל הזכוכיות התנפצו על הרצפה.
פנימה נכנסו שוטרת ושוטר עם אקדחים שלופים. פתחו את דלת
השירותים בבעיטה (זו דלת הזזה אז היא פשוט נשברה ועפה מהמקום
שלה) שם הם מצאו אותי עם נייר הטואלט ביד.
השוטרת נראתה מבולבלת, כאילו ציפתה לראות מישהו אחר שם יושב על
האסלה.
לאחר כמה שניות ארוכות שאלה: "רגע, אתה לא אחמד?"
"מי זה אחמד?"
"איך קוראים לך?" דרשה בכעס.
"יואב."
"ואתה גר פה לבד?"
"לא. עם חברה שלי, מירב.. "
"יש לך תעודה מזהה?"
"ממש עכשיו?"
"כן, ממש עכשיו."
"אני קצת עסוק עכשיו, כמו שאתה רואה."
"זה לא חשוב לי כמה אתה עסוק, אני צריכה לראות תעודה מזהה."
"טוב, אני צריך לגמור לנגב כדי להביא לך אותה."
"אז קדימה," סימנה אליי השוטרת בידה כאילו היא בדיוק מכווינה
את התנועה בצומת עם רמזור מקולקל, ובדיוק האור התחלף לירוק.
אז ניגבתי וניגבתי, ולא משנה כמה ניסיתי - לא נגמרו הכתמים על
הנייר. צריך לנגב עוד ועוד. כל הזמן הזה עומדים השוטרים מעליי
ובוחנים את טכניקת הניגוב שלי.
עברה דקה, עברו שתיים והניגוב לא נגמר. "אתה לא  מנגב טוב,"
אמר לפתע השוטר הבן.
"סליחה? יש לך גם טענות לטכניקת הניגוב שלי בנוסף לכל?" נזכרתי
פתאום ששום דבר פה לא הגיוני בעצם והוספתי - "ומה אתם עושים פה
בכלל? מי זה האחמד הזה? יש לכם בכלל צו חיפוש שאתם ככה פורצים
לי הביתה?"
"טוב, אני רואה שאתה לא מתכוון לשתף פעולה. אני עורכת חיפוש
בבית כדי למצוא את התעודה שאתה מסרב להראות. יואל, תרשום לו
התנגדות לחיפוש בחשד סביר,"
"מה? איזה התנגדות? איזה חשד? חכי רגע, אני אגיד לך איפה
התעודה נמצאת..."
"זה לא חשוב, איפה היא נמצאת. אני אמצא אותה,"
"חכי רגע, היא במגירה ליד המיטה שלי..." אבל נרא שהנ.צ. נפל על
אוזניים ערלות. זוג  השוטרים כבר החלו לפתוח מגירות במטבח שלי
בקול צלצולים כביר. שמעתי גם קולות זכוכית נשברת. עוד ועוד.
"היא בטח פה מתחת לצלחות, תחפש שם טוב" אמרה השוטרת לעמיתה
בעודה מעיפה צלחות באוויר. "לא, לא שם! חפש מאחורי התמונות!"
"רק רגע בדקת, מתחת לעציצים?"
"היא במגירה בחדר שינה!" קראתי שוב. "אל תשברו לי את הבית,
למען השם."
שמעתי אנחה ואז השתררה דממה, לאחריה קולות צעדים אל עבר חדר
השינה ולבסוף נכנסה השוטרת עם תעודת הזהות ביד.
"חשבת שתוכל להסתיר אותה מאיתנו, אה?"
"מה להסתיר? אני אמרתי לך איפה היא מההתחלה."
"טוב, טוב, אין לנו זמן לתירוצים האלה, בוא נראה..." אמרה
ועלעלה בתעודה.
"כן, יואב לוגאסי..." קראה והביטה בי ובתמונתי לחילופין. בודקת
שאני אכן אני.
היא הביטה בעמיתה ובעיניהם היה מבט של מישהו שפישל אבל לא בענק
בכלל. "טוב זה כנראה טעות בכתובת. סליחה על הטרחה." מלמלה
השוטרת וניגשה ליציאה.
"רגע מה סליחה! שברת לי את כל הבית! מרוב לחץ אני לא מצליח
לנגב את התחת!"
"אתה לא מצליח לנגב?"  חצי שאלה חצי חוזרת אחרי, כאילו מוודאית
שהיא שומעת נכון.
"לא, זה מוזר כאילו זה פשוט לא נגמר אף פעם."
"זה בגלל שהטכניקה שלך לא טובה. לא טובה בכלל."
זה היה מבחינתי הקש ששבר את גב גמל. אתם יכולים להרוס לי את
הבית בחיפושים ללא רשות - את זה אני יכול להבין. המדינה הזאת
לא מכבדת שום פרטיות. אבל להיכנס אליי לחדר השירותים שלי ולומר
לי שאני לא יודע איך לנגב? את זה אני לא מוכן לקבל.
"אני? אני מנגב מגיל שלוש! אני הייתי עילוי של ניגובים. הילד
היחיד בגן שניגב לעצמו!" הטחתי בה.
"אז בבקשה - תנגבי לי את בעצמך, אם את כל כך חכמה!"
"לרגע השוטרת נראתה מבולבלת, אבל מהר מאוד התעשתה ואמרה: "בטח,
אני אראה לך איך עושים את זה. חוץ מזה נשבעתי לעזור לאזרחים
במצוקה תמיד..."
היא אחזה בנייר הטואלט והחלה לנגב לי את הישבן. פעם אחת,
פעמיים, שלוש. באופן מוזר זה הרגיש לי דיי נחמד, אבל למרבה
הצער הכתמים לא הפסיקו לבוא.
היא נראתה מבולבלת. "זה לא יכול להיות.." מלמלה.
"חכי רגע, תני לי לנסות," התערב השוטר שלצידה ולקח חבילה של
מגבונים לידו. הוא ניסה לנגב בעזרת טכניקת המגבונים הידועה -
שני מגבונים ואז נייר טואלט רגיל אחד. אך שוב - ללא הועיל.
בשלב הזה לקחה השוטרת את מכשיר הקשר שלה ועלתה השוטרת מול
המוקד. "מוקד, אנחנו צריכים תגבורת דחופה פה בנ.צ. הנוכחי."
לאחר שהעיפה לעברי מבט מודאג נוסף הוסיפה: "ותודיעו גם למפקד
התחנה שיבוא, הוא ירצה לראות את זה..."
ואכן - לאחר מספר דקות הופיע בפתח השירותים שלי מפקד תחנת
המשטרה. משופם במיוחד. מיד הצדיעו זוג השוטרים לעברו.
"משוחררים," סינן לעברם ולעברי אמר: "אל דאגה, כבר תדרכו אותי
בדרך לגבי המצב שלך, בחורצ'יק. יואב קוראים לך, כן? אהלן, לי
קוראים  סגן ניצב מיקי ואני אדאג לך טוב טוב.
אתם הצעירים אוהבים לנגב חזק - לשרוף לעצמכם את החור! הדרך
האמיתית לעשות את זה היא בידה! אבל לא סתם בידה מעפן. לא, בידה
טוב טוב וחזק! הכי חזק!" אמר ובחלון הופיע לפתע צינור ענק של
מכת"זית.
לקח לי רגע לקלוט מה קורה פה אך כשקלטתי השתנקתי.
"רגע! לא, לא! רגע!" צרחתי, אבל המפקד פקד:
"תחזיקו אותו חזק! שלא יברח!" ומייד זוג השוטרים תפסו אותי
לקחו אותי ואת ישבני החשוף לחלון, אל עבר לוע המכת"ז המאיים.
"בן, אתה הולך לעבור שטיפה שתנקה לך את כל הגישה. ניקוי רעלים
אמיתי, לא כמו השטויות האלה שמוכרים לך בתאילנד. בעצם לא חשוב,
אני נסחף פה. מוכנים?"
זוג השוטרים הנהנו בראשם.
"אש!  - אההמ כלומר, מים!" צרח המפקד.
תכף ומיד חשתי בעונג חושי שאין שני לו, הצפה מוחלטת ועירבול
הכרה שכמותם מעולם לא חוויתי. ספק אם אי פעם אחווה שוב. עפתי
בסילון מהחלון חזרה לשירותים והתרסקתי. הדבר האחרון שאני זוכר
מאז זה שהכל נעשה שחור, לא, לא שחור. בעצם לבן. מסך לבן מוחלט.
לרגע אחד חשבתי -  אולי אני בגן עדן? לא, הנה שוב מתגבשות
דמויות מטושטשות מבעד למסך הלובן.
הראיה חזרה אליי ואיתה גם המודעות לעצמי, ובפרט למקום הימצאי.
אם להיות טיפה יותר מדויק - נעשיתי מודע לכך שאני נמצא שוכב
בחדר השירותים שלי, בתוך שלולית מים, מעליי רוכנים מפקד התחנה
וזוג השוטרים.
"אני לא מאמין, הוא עדיין מלוכלך, המפקד." לחש השוטר הבן לתוך
אוזנו של המפקד.
"בחיים לא ראית דבר כזה," מלמל המפקד מתחת לשפמו.
"אולי נעלה את זה למפכ"ל?" הציעה השוטרת הבת.
"אולי נעלה את זה לרמטכ"ל," הציע השוטר הבן.
"אני חושב שצריך לפנות ישר לדרג המדיני..." קבע המפקד.
"אני - אני רוצה לראות עורך דין!" חרחרתי, עדיין משתעל מים.
לפתע נשמע קול מוכר - "נו, עכשיו אתה כל כך רוצה עורך דין, אבל
כשאני אמרתי לך שכדאי לך ללכת ללמוד משפטים רק צחקת עליי ואמרת
מה הקשר, מה הקשר. נו תראה אותך עכשיו - עכשיו אתה סוף-סוף
רואה את הקשר?" התפרצה אמא שלי לשיחה.
"אמא? מה את עושה פה?"
"מה אני עושה פה? מה אתה עושה פה?"
"אני גר פה."
"כן, אבל מה אתה עושה פה? " תראה אותך. ככה מרוח על הרצפה
בתוך שלולית ובוכה כמו תינוק..."  
אמא שלי התקרבה והעיפה במרפקיה את השוטרים שעדיין אחזו בי.
"תורידו את הידיים שלכם מיואבי שלי," סיננה לעברם. "היחידה
שיודעת באמת איך לנגב לילד שלי זו רק אני,"  אמרה והרימה אותי
על כתפה. השוטרים עמדו בצד, נפעמים.
אמא הושיטה ידה לעבר המגבונים ולאחר דקה כל העסק כבר היה נקי
ומצוחצח.
כל הנוכחים עמדו פעורי פה והמומים.
"ראיתם? תלמדו - ככה עושים את זה..." אמרה אמא לשוטרים וזרקה
לעבר מפקד את התחנה את חבילת המגבונים. הוא תפס את החבילה
ומלמל מתחת לשפם: "כן, בהחלט, גברתי".
לאחר רגע קט התעשת ואמר: "ובכן, אני רואה שהסדר שב על כנו.
קדימה, שוטרים, הגיע הזמן לזוז. אחריי!" קרא המפקד, ומיד זוג
פקודיו הסתובבו ויצאו מהבית אחריו, קוראים יחדיו בתזמון: "חוק
וסדר! חוק וסדר!" בעודם יורדים בחדר המדרגות.
"תודה, אמא, ממש הצלת אותי פה."
"נו ברור, הרי ברור שבסוף אני צריכה לעשות הכל בבית הזה,
נכון?"
" נכון, אמא."
" ואני בטוחה שמירב לא עושה את זה כמוני, נכון יואבי?"
"נכון אמא," הודיתי וחיבקתי אותה.
"כי אמא יש רק אחת!" לחשה אמא שלי לאוזני.
נכון, הסכמתי, אמא יש רק אחת.