(ע"פ "הדרך", מאת קורמק מקארתי)

הלכו להם, בדרך
הארוכה והעגמומית
אב, בנו, ואשה שאסף
הלכו להם גם, מלבדם
ארבעת פרשי הָאֶֽפּוֹ.

האשה הצעירה,
אל האב נלוותה
את העולל גידלה ובו טיפלה
עד לעונת הפעוטות הגיע
אז כבר לא עמד לה כוחה.

בתום יום ארוך
בו ניסה האב להניאה
"את לא יכולה", אמר
"ככה את הילד הרך לנטוש
- וגם אני לא אוכל עוד בלעדייך"
אבל היא אמרה
"זה נגמר, ולא אוכל עוד להעמיד פנים
האהבה מתה ולא תקום עוד לתחיה"
וכאשר לאב אזלו הטיעונים
ישבו שניהם ושתקו שעה ארוכה.

וכל אותה העת
צפו בהם מן הגבעה הסמוכה
הקדרות, המוות, הַשְּׁאוֹל והזוהמה
איש איש מהם על בהמת רכיבה
אחד על פר אדום, אחד על שועל כסף
אחד על זאב ערבות, והרביעי על חדקרן
היא נשאה עיניה והביטה בהם ממושכות
והאיש הביט בה בכאב ובתקווה קלושה

"אבא", שאל הילד
"היא לא תעזוב אותנו, נכון?"
- "אנחנו לא יכולים להכריח אותה להמשיך".
היא נעצה בילד מבט ריק
ולא אותו ראתה
כי אם את יַלְדָּהּ שלה
שהותירה תחת מַצֵּבָה
זה ארבע מאות מיל ושנתיים
ואז הקימה את עצמה על רגליה הכושלות
דידתה לה אל בינות העצים
ולא הביטה לאחור.

שעה ארוכה הוסיפו האבק, העשן, ופתותי הָאֵפֶר
לסעור מסביב לאב ולבנו
שנותרו לשבת, זה לצדו של זה
בדממה. ורק פרשי האפוקליפסה
צופים בהם בקדרות מבשרת רע.

(11.01.2016)