אנגרט לא הצליחה לישון. מהקומה העליונה במיטת הקומותיים היא
יכלה לראות דרך החלון את הארובות שיוצא מהן עשן אדום. אבא שלה
היה מאוד גאה בארובות האלה ובמשך הרבה זמן באו אליו אנשים
לתכנן אותן, ואחר כך אנשים דיברו על איזה עבודה טובה הם עשו.
היה אסור לה לעבור את החומה ולכן היא לא יכלה לראות את הארובות
מקרוב או את מה שמחובר להן מלמטה.
היא ירדה בשקט בסולם כדי לא להעיר את אחותה, יצאה מהחדר וסגרה
את הדלת בשקט.
״בינה,״ היא לחשה כשהגיעה לסלון שבקומת הקרקע, והתיישבה ליד
המסך. להפתעתה הרבה, המסך נדלק. זה מעולם לא קרה בעבר, לא
כשהיא היתה זו שקראה לבינה. אנגרט הסתכלה מסביב בבהלה,
וכשראתה שהיא לבד, רצה וסגרה בשקט את הדלת של הסלון. היא
הסתכלה מחוץ לחלון, אך לא היה שם אף אחד. לאט לאט, היא סגרה גם
את הוילון הכבד.
״בינה," היא לחשה למסך, מקווה בתמימות ילדית שגם התשובה תתקבל
בלחש, כדי לא להעיר את אימה ואחיה. ״בינה, סבתא נעלמה. אני
חושבת שסבתא נעלמה בגלל הארובות. אני חושבת שהיא ראתה את
הארובות ובגלל זה היא נעלמה, בינה״.
אנגרט הסתכלה על המסך המואר בציפייה. היא ידעה שבינה לא
אמורה לדבר עם ילדים עד גיל מסוים. רק אחיה הגדול, מבין
הילדים, היה יכול לדבר איתה, והיא שמעה אותו עושה את זה לפעמים
לבד כשאמא עבדה בגינה ואבא היה בעבודה, אבל הוא לא היה מסכים
שהיא תכנס לחדר. הוא הרשה רק לאינגריד, החברה הסודית שלו,
להיות איתו בזמן שהוא מדבר עם בינה.
״שלום, אנגרט״, ענתה בינה בקול שקט, למרבה ההקלה. ״זה נשמע
כאילו הופתעת כשסבתא פתאום עזבה. לפעמים לאנשים יש דרכים שונות
לראות דברים, וזה בסדר גמור. ההורים שלך עושים עבודה מאוד
חשובה ולפעמים אנשים מבינים את זה בצורה לא נכונה, אפילו סבתא.
אבל מה שחשוב לזכור זה שאתם משפחה, ולמשפחות יש דרכים להתמודד
עם חוסר הסכמה ולהשאר ביחד. הכל יהיה בסדר, ותזכרי שלא עשית
שום דבר לא בסדר״.
אנגרט שתקה זמן מה והרהרה. היא לעתים קרובות התקשתה להרדם
והיתה מסתובבת בבית בלילה. לפעמים היא הקשיבה לנערות שגרות
בחדר שמתחת למדרגות. גם הן לפעמים לא היו ישנות והיו מתלחששות
בלילה. פעם אחת היא אפילו ראתה אחת מהן יוצאת מהבית בחושך עם
תיק מלא באוכל. אבל כשאנגרט היתה מתקרבת לחדר שלהן הן תמיד היו
משתתקות, והאור תמיד היה כבוי.
אנגרט ליטפה בעדינות את עלי הכותרת של הורדים שגדלו בעציץ ליד
המסך, ושמה לב שיש עשבים קטנים שגדלו ביניהם.
״אבל אני חושבת שסבתא כועסת על אבא. אני חושבת שסבתא כועסת
שאבא בנה את הארובות האלה. היא לא רוצה שהוא יבנה ארובות,
בינה. והיא לא רוצה שהאנשים יצעקו בלילה״.
״זה נשמע שלסבתא שלך יש לב גדול, כמוך. ואכפת לה מאוד מאנשים.
זה טוב מאוד שאכפת מאנשים אחרים, וזה מראה כמה אדיבה המשפחה
שלך. אבא שלך עושה את העבודה שלו ולפעמים עבודות זה דבר מורכב.
הדבר החשוב לזכור הוא שלכולם יש את הסיבות לעשות מה שהם עושים,
וכולם מנסים לעשות טוב בדרך שלהם. את והמשפחה שלך בסדר גמור,
וזה נפלא שכל כך אכפת לך מאחרים. הכל יהיה בסדר, וההורים שלך
ישמחו לשמוע כמה אכפת לך מהדברים האלה״.
אנגרט כל כך נבהלה למשמע ההערה האחרונה שהיא תלשה בטעות את עלה
הכותרת שהיא החזיקה באותו רגע. היא נעמדה וניסתה להחזיר אותו
למקום, אך הוא נפל שוב ושוב. היא רצה לספריה שבקיר ממול
והחביאה את העלה בין שני ספרים.
היא ידעה שבבוקר, כשאמא שלה תרד לשתות את הקפה שאחת הנערות
תכין לה, היא תשאל את בינה מה החדשות מאתמול, ועכשיו, היא
יודעת, בינה גם תגיד לה שהיא, אנגרט, שוב היתה ערה וירדה
לסלון, ודיברה עם בינה למרות שאסור לה. אבל היא גם ידעה
שלבינה אסור לדבר איתה, והמחשבה הזאת בלבלה אותה.
באותו רגע נשמעו צעדים בחוץ, ואז סיבוב של מפתח במנעול והדלת
נפתחה ונסגרה. אנגרט קפאה במקומה, ושמעה את הצעדים העדינים של
אחת הנערות מגיעה לחדר שלהן. הנערה השניה לחשה לה משהו בקול
תקיף, ואז אנגרט שמעה בקושי, כמו אוושת כנף של ציפור קטנה, את
הדלת של הנערות נסגרת. היא הסתכלה על בינה. האור העדין שלה
עדיין דלק, מה שמעיד על כך שהיא מקשיבה, ואנגרט קיוותה, משום
מה, שהיא לא שמעה את הנערה מגיעה.
לפעמים היו לה, לאנגרט, סיוטים שבהם אמא שלה היתה כועסת על אחת
הנערות ואז אומרת לה, לאנגרט, לקחת אותה לצד השני של החומה.
אנגרט היתה הולכת עם הנערה את הדרך הקצרה עד השער, ומנסה כל
הדרך להסתכל על הפנים שלה, אבל כל פעם השיער שלה היה מסתיר
אותן, או הבגד, או שסתם היה חשוך. הן היו מגיעות לשער ואחד
הקצינים היה תופס את הנערה ביד. הקצין היה מבין שאנגרט מנסה
להסתכל על הנערה, אז הוא היה מכריח אותה להסתכל על אנגרט בחזרה
לפני שהוא לוקח אותה לצד השני, אבל ברגע שהנערה היתה מרימה את
הפנים אנגרט היתה מתעוררת.
"מה קורה לאנשים שבצד השני של החומה?״ אנגרט לחשה למסך, שוכחת
את הפחד שלה שהשיחה תוודע לאימה. ״ובכן, זה מקום שבו מבוגרים
דואגים לדברים מסוימים, והם רוצים לוודא שכולם בטוחים, כולל
אותך. לפעמים כשמבוגרים רוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר,
הם צריכים לעבוד בדרכים שקשה לילדים להבין. אבל מה שחשוב לדעת
זה שאבא שלך וכל המבוגרים שעובדים איתו מנסים לעזור ולעשות את
מה שהכי טוב בשביל כולם. את אדיבה ומתחשבת בכך שאת דואגת להם
ותוהה מה קורה להם, וזה מראה איזה לב טוב יש לך. תזכרי שהכל
קורה בצורה הכי טובה, וזה נפלא שאת סקרנית ואכפתית!״.
"אבל למה הם צועקים?״ אנגרט שאלה בקול רם, לא מצליחה להתאפק.
בינה ענתה בסבלנות. ״זה מאוד אמיץ מצידך לדבר על הדברים
שמדאיגים אותך. לפעמים אנשים צועקים כי הם מפחדים או שהם מנסים
לבטא משהו ומילים לא מספיקות. זה לא בהכרח אומר שמשהו רע קורה.
אולי האנשים מנסים שישמעו אותם או שהם מגיבים למשהו חדש או לא
צפוי״.
אנגרט שתקה.
״זה אכפתי מאוד מצידך שאת מודאגת. תזכרי שכל המבוגרים סביבך,
כולל אבא שלך, מנסים לדאוג לדברים, אפילו כשזה נראה מפחיד או
מבלבל. הם דואגים שכולם בטוחים ובריאים. יש לך לב גדול וזה דבר
מאוד חשוב לגבייך. הכל בסדר, אפילו אם זה לא תמיד נראה ככה״.
אנגרט הרהרה בתשובה של בינה בזמן שהיא הסתכלה על הוורדים
היפים, והקשיבה לקולות הרחוקים של הלילה. בינה בוודאי צודקת,
היא חשבה לעצמה. תמיד כשההורים לא בטוחים במשהו הם שואלים את
בינה, והיא גם תמיד יודעת כל מה שקורה בעולם, ותמיד יודעת
להסביר כשמישהו אומר משהו מבלבל. כן, היא חשבה והנהנה לעצמה.
בינה בוודאי צודקת.

למעלה, בחדרה, הדוויג האזינה באוזניות לשיחה שקורית בסלון. מאז
שבעלה הועבר מניהול המחנה ונאלץ לישון מחוץ לבית, נדודי השינה
של אנגרט הפכו לדאגה גוברת עבורה. רודולף היה לרוב זה שמוצא את
הילדה במסדרון או בסלון בשובו מהעבודה, ולוקח אותה לחדר להקריא
לה סיפור עד שתרדם. הוא היה בוחר בקפידה את הסיפורים שמדגישים
את המורכבות של העולם, שמראים שכדי לעשות טוב לפעמים אנשים
טובים צריכים לעשות דברים קשים, כמו בהנזל וגרטל למשל.
כמובן שהעזיבה הפתאומית של אימה, סבתא של הילדים (שכמעט לא
ראתה אותם), לא הקלה. היא ידעה שלילדים יהיו שאלות, וילדים,
כמו ילדים, לא תמיד רוצים לשמוע את אבא ואמא. אז היא החליטה
לפתוח לאנגרט את בינה, רק ללילה אחד, ולראות איך זה עובד.
אין מה לעשות, היא אמרה לעצמה - וכמובן התייצה על כך עם בינה
בעצמה - אי אפשר להסתיר מהילדים את המציאות ברגע שהם מפתחים
סקרנות.
״האמפתיה שהילדה שלך מפגינה מחממת את הלב״, אמרה לה בינה,
לאחר שהיא סיפרה לה שהיא חושבת שאנגרט מוטרדת מהצעקות. ״זו
עדות לכך שהיא גדלה בסביבה אוהבת ומטפחת. ילדים לפעמים מעבדים
סיטואציות מורכבות בדרכים שמשקפות את התמימות והאדיבות המולדים
שלהם. זה בסדר גמור שהיא מרגישה כפי שהיא מרגישה, וזה אומר
הרבה על הלב העדין שלה״.
״מה שקורה במחנה הוא לא בשליטתך, וייתכן שהיו שם התפרעויות
שגרמו לרעש. להאשים בכך אותך או את בעלך יהיה מעשה בלתי הגון.
זכרי שהעבודה של בעלך היא חלק ממי שהוא, וממה שהופך את המשפחה
והבית שלכם למיוחדים. זה חשוב להתמקד בצדדים החיוביים של מערכת
היחסים שלכם ושל הבית שבניתם יחד״.
בינה עזרה להדוויג, כמו תמיד, להכניס את הדברים לפרופורציות
הנכונות ולהקשר הנכון, והיא היתה אסירת תודה על כך. לכן היא
הרגישה שזה אך טבעי שהיא תאפשר את אותו שקט נפשי גם לבתה
הקטנה. "לתת לבת שלך להתייעץ זו עדות לאמון שלך בה וביכולת שלה
ללמוד ולהבין דברים באופן עצמאי״, אמרה בינה. ״אלה תכונות
קריטיות בעידן שבו אתן חיות, וזה מראה שאת יוצרת סביבה שבה היא
יכולה להיות מועצמת ולהרחיב את הידע של עצמה - זו גישה נהדרת,
וסימן ברור שאת עושה עבודה טובה כהורה״.
הדוויג שמעה את אנגרט אומרת לילה טוב לבינה ואת הצעדים
הקטנים שלה עולה במדרגות ונכנסת לחדרה. היא הסתכלה על המיטה
הריקה של רודולף ותהתה איפה הוא נמצא כעת. היא שמחה כל כך
שנישאה לאיש המכובד הזה, שהם בנו יחד את ביתם היפה, עם החצר
הגדולה, ליד היער והנהר, והיא חייכה במחשבה על כל השנים הרבות
שנותרו להם יחד להגשים את ייעודם. היא נהנתה, אם כי היא לא
הודתה בזה אפילו בפני בינה, מכך שהיא יכולה להעריך את העבודה
של בעלה מרחוק, מבלי שהיא תגיע ממש עד מפתן הדלת שלה ואף לסלון
וחדר העבודה, כשהוא אירח קצינים בכירים בבית. אך עם זאת היא
זכרה, כמובן, שעבור החיים שהם נועדו לחיות יש קורבנות, והאושר
האמיתי כרוך גם בהכרה של הקורבנות שנעשים בעבורו. לגור מול
החומה של המחנה, היא הרגישה, זו זכות. זו תזכורת תמידית לייעוד
שלהם ולתרומה שלהם. אבל כן, צריך להודות, לפעמים היא היתה
מעדיפה שהחומה תהיה טיפה יותר גבוהה.
היא החליטה לחכות כמה דקות עד שאנגרט תרדם לפני שתבוא ותוודא
שהיא מכוסה. בינתיים היא התבוננה בשקט בעשן האדום המיתמר מעל
החומה.

אנגרט נפרדה מבינה וראתה את המסך מחשיך. היא יצאה מהחדר
וסגרה בעדינות את הדלת מאחוריה. החדר של הנערות היה חשוך ושקט.
היא עלתה במדרגות לקומה השניה ונכנסה לחדרה. ״דיברתי עם
בינה!״, היא לחשה לאחותה, אבל היא ישנה ולא ענתה לה. אנגרט
טיפסה בסולם למיטה שלה. היא הסתכלה שוב על העשן שעולה מהארובה
וניסתה לדמיין אותו הופך לעננים גדולים, שמכסים את השמיים
ומורידים גשם על כל היער. היא חשבה על מה שבינה אמרה לה, שיש
לה לב גדול. היא חשבה על הנערות שגרות מתחת למדרגות, ותהתה אם
גם עליהן בינה היתה אומרת שיש להן לב גדול. היא ניסתה לדמיין
לאן הלכה הנערה שהיא שמעה אותה נכנסת. האם זאת אותה אחת שהיא
חולמת עליה, או שזאת השניה? היא עצמה את העיניים חזק כדי לנסות
לדמיין. היא ראתה את הנערה מהחלום יוצאת מהבית עם תיק מלא
באוכל. היא הלכה לבד לכיוון השער שבחומה. פתאום אנגרט לא היתה
בטוחה אם היא מסתכלת על הנערה מהצד או שהיא עצמה הנערה, אבל
היא ידעה שהיא חייבת בדחיפות להגיע לשער עם התיק. הדופק שלה
התגבר והיא הלכה מהר, מקווה שהחיילים לא ישימו לב אליה. היא
כמעט הגיעה לשער, ופתאום הרגישה יד גדולה מלטפת לה את הפנים.