היא עברה ברגל את הרחוב הסואן
ואת הצומת
ונכנסה לדירתה מוכת נשימה כבדה וזיעה קרה.
הוא עקב אחריה או שזה היה נדמה לה?
היא סגרה באנקה כואבת את כל הבריחים.
זה יכול להיות רגוע אם זה היה רגוע,
אבל זה לא,
התחשק לה לצרוח.

היא הביטה דרך העינית,
חדר המדרגות היה ריק.
היא הביטה זמן מה כדי להיות משוכנעת,
ואז פנתה והדליקה את הרדיו.
הרדיו נדלק אוטומטית על 88,
כי זו תחנת המוזיקה עם הקליטה הכי טובה.
היא כשלה למיטתה בסלון,
התיישבה והתנשפה.
נראה שהכול בסדר,
זה רק בראש שלה.

ואם לא?
אם לא, האיש וויתר.

היא השתרעה על המיטה,
החזה שלה עולה ויורד
ולאט לאט היא נרגעת.
היא הפעילה את המאוורר
ופנתה למזוג לה משהו לשתות.
היא מהלה ערק במיץ פטל בכוס
וישבה על המיטה אל השולחן,
חובקת את הכוס.

לאחר זמן מה אפילו הרשתה לעצמה להדליק סיגריות.
אבל אז נשמעו דפיקות חזקות בדלת,
כמו פצצות.
מי זה? היא קראה,
אבל רק בראשה.

היא לא העזה לזוז ולא העזה להשמיע קול.
- את מתחבאת כמו עכברה?
- היא שמעה את הקול החורק קורא לה.
- יש לי מפתח מאסטר.
- זו דלת חזקה, שלא יכולה להיפתח בבעיטה,
אבל עדיין ישנה שמפתח מאסטר יפתח אותה.
- כמו עכברה...
- הוא מלמל ופתח את המנעול,
אבל הדלת נתקעה בבריח העליון,
זה שנראה כמו מוט שטוח.
- סעמק...
- הוא קילל ופתח וסגר את הדלת
שוב ושוב בניסיון לשחרר את הבריח.
היא רצה לדלת וניסתה לסגור את הבריח לגמרי,
עם ה-וו המתכתי שסוגר אותו,
ואצבעה נקטעה.
הוא גיחך.
- עכברה פחדנית וטיפשה...
- והדלת נפתחה.

הוא היה מוכה גשמים.
גשמי קיץ.
לבושו לא היטיב אתו,
הוא נראה כמו עכברוש שזחל מהביוב.

הוא סקר אותה ונכנס לאט-לאט,
היא הלכה אחורה ונפלה.
הוא נעמד.
היא רצה למיטתה
ופתאום חשבה למה לא רצה למטבח
לשלוף סכין מטבח.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
הוא נכנס וחסם את הדרך למטבח.
- מה קרה? רצית כוס קפה?
- הוא שאל בקול כמעט לא אנושי
והתקרב אליה.
היא נצמדה על המיטה לקיר.
- באתי להגיד לך שבקשתך לחידוש רישיון
נדחתה, ב-של עבירות תנועה,
יש מבינה?
- היא הביטה בו בתדהמה
וקול אמר לה להנהן,
אז היא הנהנה.
- זה כן או לא?
- הוא הביט בה בעיניים בוערות.
- כן.
- היא פלטה.
הוא נראה מרוצה.
- אז יופי. ביי.
- ופשוט הלך.