מה לעזאזל קרה לך?
את לא האישה שהכרתי,
אפילו לא קרוב.
רואה אותך יושבת צפודה על המיטה,
מעשנת סיגריות כמו מתוך בהלה.
רק את המינימום שבמינימום את עושה.
לפתוח רגליים זה לא קשה,
זה הגבר שצריך להתאמץ ולירוק
עם הזין שלו לתוכך.
זה נראה כאילו המחשבה התוססת שלך
מתה והפכה למחשבה של אישה זקנה.
את אומרת - מה אכפת לך,
מה זה העסק שלך.
ומסתגרת יותר ויותר.
בינתיים אני יש לי דברים לעשות,
הרבה דברים, דברים גדולים.
כמו להכין לך את הכופתה ברינג'י
שאת אוהבת.
כן, פרסית בנשמה את.
אני מעדיף קובה חמוץ.
ואת מתהפכת במיטה,
קצת מפליצה,
קמה סהרורית ושותה משקה ענבים.
מעשנת את הסיגריות החומות,
בוהה בטלוויזיה, מאזינה למוזיקה,
אוכלת את הכופתה ואז מחרבנת אותה בשירותים.
ואמרו לי -
מה יש לך ממנה, תעזוב אותה,
אפילו להכיר תודה היא לא יודעת.
ואני מנסה להסביר להם,
אבל מגמגם בעצמי,
לא תמיד היא הייתה ככה,
ביקשתי בזמנים קשים שיזכרו לי חסד נעורים,
אני לא יכול עכשיו לא לזכור לה.
- זכרו לך? הם שואלים.
לא, לא זכרו לי בכלל, ההפך,
ראו בזה נקודת תורפה לרמוס אותי יותר,
יותר מהמשא על גבי.
והם ממשיכים
- אתה יודע שהיא לא הייתה זוכרת לך חסד נעורים,
כי ככה זה נשים
- מה שאי-אפשר להשתמש בו - זורקים.
- אבל אני לא אישה, אני אומר.
- אבל היא כן, הם אומרים.
לכן ולמרות זאת אני שומר לך אמונים,
לכן ולמרות זאת שאת כבר לא את.
יורקת לי בפרצוף כשאני מנסה להכניס לך תרופה לפה,
מי היה מסכים לדבר כזה?
בטח לא נשים. אבל אני לא אישה,
את אישה, ואני לא התחיל פתאום להיות
אישה רק בגללך.
אישה היא בעלת אינטרסים ורוחניות ירודה,
כמו חתול.
גבר, כלומר גבר אמיתי,
נאמן כמו כלב.
כמו לב.
כ-לב.