מה אקלל לו,
במה יקולל
זה השרץ, שאל המלאך.
שרץ או לא שרץ, ענהו השרף
מה אקוב, ולא נקבו הגורל
גם קוב לא תקבנו
גם קלל לא תקללנו
הנח לו כי יפול מעצמו
או יפילוהו חבריו
או יארע לו אירוע רפואי
או יומו יבוא ונספה
כך אמר שרף למלאך,
והוסיף:
אל לנו, מלאכים זוטרים
להכניס ראשינו
בין ההרים הגבוהים
ויעמוד המלאך על רגליו
(וקומתו הגיעה
ממעמקי האדמה
עד לרום שמיים)
ויפרוש כנפיו לרוחב
(ותגע מוטת כנפיו
מבנגלה דש ועד סן פרנסיקו)
ויישבע לאמור:
לא אוסיף עוד לקלל את האדם,
הן אניח לו לקלל את עצמו.
הוא עושה עבודה טובה יותר. |
