הדבר הראשון שאני זוכר עכשיו היה האור הבוהק שסינוור אותי.
כאילו ישנתי הרבה זמן בחדר חשוך ופתאום נזרקתי לרחוב בצהרי
היום והכל כל כך בהיר. אני ממצמץ בעיניי ומנסה להסתגל. אני
מזהה את המקום הזה, אני חושב שגדלתי פה. הנה הבניין הישן של
סבתא שלי, הנה ההר והנה הכיכר עם הפסל הסביבתי המכוער.
הדבר השני שאני זוכר הוא האנשים. הולכים סביב, מתרוצצים. כל
אחד בדרכו לאנשהו. הם נראו לי מאוד דהויים, כמעט נעלמים בבטון
שמסביב. מחזירים את בוהק השמש החזקה והאישונים שלי לא מצליחים
להתפקס על אף אחד מהם.
אבל היה איש אחד שנראה לי שונה. הדבר השלישי שאני זוכר. באיזה
מובן שונה? קשה לומר. אולי בגלל החליפה השחורה שהוא לבש, עם
הכובע השחור, הוא נראה לי כל כך בולט בכל הבוהק החיוור שמסביב.
וזה לא שהוא לא היה חיוור גם כן - להיפך הוא היה לבן לגמרי,
אבל בכל זאת נדמה היה שהוא קורן באיזה סוג של חושך, כאילו יש
סביבו הילה שחורה. כשהתקרבתי אליו הבחנתי במשהו נוסף שמאוד בלט
לי לגביו - העובדה שלא היו לו פנים בכלל. רק ראש חיוור וחלק
מתחת לכובע שחור. בלי עיניים, פה או אף.
"אנחנו מכירים?" שאלתי אותו. הוא לא ענה.
"בעצם אני לא חושב שאני מכיר אותך, אבל אולי אתה מכיר אותי?"
למרות שלא היו לו עיניים הרגשתי כאילו הוא מסתכל עליי.
דממה. הוא לא ענה ולא עשה רושם שהוא עומד לענות, ובעצם למה
ציפיתי? הרי בכלל אין לו פה.
לבסוף הוא הפנה את ראשו לכיוון הבניין הישן של סבתא שלי.
"הכרת את סבתא שלי?"
האיש לא אמר דבר אך למרות זאת הרגשתי, כמו במשחק של 'חם וקר',
שאני מתקרב לאמת. כאילו הוא אומר "כן, הכרתי את סבתא שלך", אבל
לא במילים. כאילו הוא משדר לי ישר למוח את התחושה של המילה
'מתחמם'. קצת קשה להסביר.
סבתא נפטרה לפני שלוש שנים. למה הוא בא עכשיו?
"אתה חבר מפעם? מלפני המלחמה? מתי הכרתם?"
הרגשתי שדר בראשי - 'קר'.
מוזר. לא חבר וותיק? כלומר - חבר חדש? אבל איך יכול להיות? הרי
היא אינה כבר שנים. ואז פתאום הרגשתי בכל הגוף שלי 'קר'. לא
הייתי בטוח בהכרח שהצמרצורת שאחזה בי קשורה למשהו שהוא שידר
לי.
"אתה בקשר איתה כרגע?"
'מתחמם'
"אתה לא מפה, נכון?"
'חם מאוד'
"אני יכול לבקש ממך משהו? אני יכול לבקש ממך להעביר אליה שאלה?
אני אשמח מאוד לדבר איתה בפעם האחרונה."
תחושה של 'חמים' הציפה אותי והרגשתי שדמעות מתחילות לצוף
בעיניי.
"בבקשה תשאל אותה למה היא עשתה את כל זה? עברה את החיים האלה
עם כל הקשיים, עם כל המלחמה, למרות המשפחה שנעלמה, למרות המחלה
הארוכה. למה? למה היא המשיכה? אני מצטער שלא שאלתי אותך כשהיית
איתי בחיים, סבתא, אבל אולי עכשיו תוכלי לגלות לי מה נתן לך את
הכוח להמשיך? אני חיי חיים הרבה יותר קלים ונוחים ולפעמים אני
לא מוצא טעם לקום בבוקר, אז איך את, עם כל הסבל שעברת, איך
מצאת בשביל מה לקום בבוקר? כל בוקר מחדש. תגלי לי בבקשה כדי
שאוכל אולי גם אני לקום."
אחרי שאמרתי את דבריי שררה דממה. האנשים שהתרוצצו מסביב נעלמו.
חסר הפנים עמד שם דומם לדקה ארוכה. כאילו הוא מתלבט בדבר מה.
לבסוף הוא הושיט יד לכיס הפנימי בז'קט שלו והוציא פתק קרוע.
אולי חרוך? על הפתק נכתבה מילה אחת בכתב ידה של סבתי, אותו
הכרתי וזכרתי היטב מילדותי.
"נחמה".
עמדתי שם ברחוב והבטתי במילה הכתובה על הנייר הקרוע שבידי.
האיש חסר הפנים הסתובב ללכת. רציתי לומר לו תודה אבל הרגשתי
שאין בכך צורך. אז לא אמרתי דבר.