בשקט השקט של שבת בבוקר,
גבר מתעורר בתחושת עזובה,
אין משימות להשלים, אין מקומות להיות בהם,
רק הוא והיום, פראי וחופשי.

הוא נמתח ומפהק, מרגיש את הנשיקה העדינה של השמש,
מוחו נסחף בים של אושר,
אין לוחות זמנים לעקוב, אין מועדים לעמוד,
רק קצב החיים, איטי ומתוק.

הוא מבשל כוס קפה, לוגם אותו לאט,
לראות איך צבעי הבוקר צומחים,
העולם שבחוץ לוחש מנגינה רכה,
מזמין אותו לחקור את המסתורין שלה.

הוא מהרהר, הוא חולם, הוא נותן למחשבותיו לשוטט,
ברגע זה, הוא חופשי להיות רק בבית,
אין לחצים, אין דאגות, אין צורך למהר,
רק אדם ומחשבותיו, בשקט רגוע.

אז הוא מאמץ את המתנה הזו של יום לא מתוכנן,
נותן לשעות לחמוק בין ידיו,
כי לפעמים היופי טמון בשקט והדומם,
ברגעים שבהם הזמן עומד לגמרי מלכת.