משהו בי נשרף,
נשבר,
נרמס,
הלך לעולמי עולמים.
היה לי חלום לחיות בנעימים, החלום נגוז.
התקווה השתנתה למציאות מכרסמת.
ארץ אהבתי ,
ארץ נדודים,
ארץ מדממת,
ארצי התחדלי.
פעם אמרו לעולם לא עוד אך משהו השתבש בשביעי לעשירי שנת אלפיים
עשרים ושלוש.
מי היה מאמין שבמדינת היהודים ישרפו יהודים למוות ועוד זוועות.
אין מילה בעברית לבטא את שעברנו ביום אחד.
מישהו הציע לי שנרד מהארץ , כי כאן לא בטוח. שאלתי אותו לאן,
אין לנו ארץ אחרת, תמיד ישנאו מיעוטים. הוא השיב את באמת
מאמינה שהשואה לא תחזור, הרי מבחינתם הכי קל להשמיד בטילים
שישה מיליון יהודים במקום אחד.
במציאות בה מחכים למוצא פיו של נסראללה , במקום לשקול התקפה
הגנתית, השביעי לעשירי יכול חלילה לחזור שוב עוד מספר שנים.
הארץ כאילו הפכה
למדינה הססנית, פחדנית, מופתעת, מורתעת.
נותרתי ללא מילים. |