אזהרת טריגר


היא התעוררה מרעש קרוב. בום חדש.
'לא שומעים פה ירוטים או נפילות בכזו עוצמה. הבית ממוגן. גם
החלונות'.
הקשיבה. אין אזעקה. שקט.
חמימות נעימה מתחת השמיכה - היא רצתה לחזור לישון.
אבל - 'הריח.יש איזה ריח באויר'.
'שריפה בבית?'
'בטח מישהו יבדוק'.
'לא. זה לא ריח של אש. זה ריח של... אבק שריפה?'
מחשבתה החלה להתחדד. תחת השמיכה החמימה הושיטה את ידה אליו -
שישלח מישהו לבדוק.
ניערה אותו. שוב ניערה. אין תגובה.
מוזר. הסתובבה אליו.

"אוי ואבוי", פלטה מפיה.
'עכשיו אתה עוזב אותי?!'
שנים של הפגנות - רק חיזקו אותו.
אבל עכשיו - אחרי אלפי ההרוגים - הוא כבר לא יכל עוד.
היא ראתה את זה. אבל לא רצתה להאמין.
'הוא היה חזק כל כך - כל כך הרבה זמן'. פשוט לא רצתה להאמין.
'הם לא יכלו להגיע אליו, הרבבות ברחובות, אבל מה עוד נותר לו?
רק שמו. הוא רצה להיזכר כמגן ישראל אבל הבין שמזה לא יוכל
להחלץ'.
'איך השיג את האקדח? הייתי צריכה להשגיח יותר'.
'זה הכלי שירש מאביו? האקדח מהאצ"ל?'

באחת נדלק האור.
המאבטח נכנס. מביט וקורא בקשר. הבהובי ניידות אמבולנסים. חובש
רוכן עליו.
היא ידעה שזה אבוד - 'הוא ידע לעשות את זה כמו שצריך'.
'דווקא כשהכל התחיל להשתפר שוב - ועכשיו?'

באור החיוור ראתה שידה מלאה בדמו. הם דיברו אליה, ביקשו שתצא
והיא התעלמה מהם. הלכה לשטוף את עצמה.
לצחצח שיניים.

כשחשבה על זה בעבר, אמרה לעצמה שתצא לגלות בחו"ל - למקום בו
תוכל להתהלך. כאן ירדפו אותה בכל מקום.
'שישרפו כולם', חשבה.
התלבשה והרימה טלפון ליוסי.