כרם היה לדודי.
לא של דודי היה הכרם,
כי אם של אחי אשתו, נבוט.
אולם דודי חמד את הכרם.
ויהי כי גדלו הוצאותיו של נבוט,
וייאלץ ללוות לו מעות להוצאותיו.
וידרוש המלווה בטחונות,
וימשכן לו נבוט את הכרם.
ויבקש לו המלווה ערב לחוב,
ויאמר דודי: אערוב לגיסי נבוט.
ויחתום שמו על שטר הערבות.
ויהי כי ארכו הימים,
ולא הניב הכרם די הצורך,
וגם היה היין בזול עקב פתיחת המסחר בארץ ליבוא יינות
אירופאיים,
ולא יכול נבוט לשלם את חובו.
וישלם דודי את חובו של גיסו,
ויקם לו הכרם.
ויהי היום, ואני נער קטון,
מטייל לי בינות לכרמים.
גדור הוא כרמו של דודי ופתחו נעול.
ויבוא אריסו של דודי אל הכרם ויפתחהו,
ולתוכו פרצו כרוח סערה
שתי נערות חן,
נעמי וכרמית אחותה.
"לך מפה", נבח עליי האריס כהה העור,
ואני סבבתי את הכרם אל צידו השני.
בעד חרך בגדר הצצתי בנערות המשחקות.
ותאכלנה הנערות יפות המראה ובנות החן אשכול ענבים.
לנעמי ולכרמית כל האשכול
ורק להן, לנערות, מותר לאכול.
ואני מביט ונפשי כלתה ואיוותה לענב ואין.
וייקץ הנער הרעב
והנה חלום, ונפשו ריקה.
ואגש אל המקרר
ואקטוף לי חופן ענבים,
ואברך ואוכל. ואכתוב על זה שיר.
|