"בוס, מוטב שתרד למטה."
הפרקן יצא ממאורתו שבמכתבה ודיבר בקולו של ארפוב, זה שכולם
החשיבו לסגני למרות שבאופן טכני היינו באותה הדרגה.
לא הייתי צריך להביט באף אחד ממחוללי הזמן שריחפו במשרד ליד
פינות התקרה, כדי לדעת שאני מאחר כבר בערך בחמש דקות.
"אני ממש לא יכול." שמחתי מאוד שארפוב ניצל את יכולת הטלפתיה
של הפרקנים ולא טרח לטפס חמש קומות בעצמו. העדפתי לעמוד מול
פרקן שנראה כמו צמח קוצני וזיפי בגובה שמונה סנטימטרים, מאשר
להתמודד עם מבטיו המפצירים.
קיוויתי שאני אספיק להסתלק מהמכתבה על פרקניה לפני שארפוב
יסביר לי מה מטריד אותו כל כך. אחרי כמעט ארבעים שנה במפלג
הפשעים החמורים במשטרה הקיסרית של אגרופז, הוא ידע להתמודד יפה
עם רוב המשברים בעצמו.
"תהיה כאן השתוללות מוחלטת," גדע ארפוב את תיקוותיי. "סינלי
ופארקמאייר הלכו לבדוק אזעקת דבקנים בבית של קורטאנוב ומצאו
סמויין."
עכשיו ממש כבר לא הייתה לי ברירה אלא לרדת למטה.
"אוי, ג'ודין תהרוג אותי", נאנחתי.
הפרקן התחיל לזחול בחזרה למאורתו.
"לא, אתה תחכה רגע," נהמתי. "גש לטלפתים ותנסו למצוא את כל
החומר שישנו על ההתנקשות בארמון הזהב. זה קרה בתקופת הקיסר
אגובון. בעיר סידורין באקטוגניה."
הפרקן הניף את זרועותיו הדקות באוויר לאות ששמע הכל ורץ לבצע
ואני קמתי ממקומי.
עכשיו ממש כבר לא הייתה לי ברירה אלא לרדת למטה.
זה היה היום הגרוע ביותר בשנה להגיע הביתה באיחור. המשנה
לקיסר, הממונה על נלגוניה, חזר אתמול לאגרופז משהות של כמעט
חודשיים בעיר הבירה והערב הייתה אמורה להתקיים קבלת הפנים
הרישמית. גם אני וגם ג'ודין הוזמנו עקב התפקידים שמילאנו בעיר,
אני כממלא מקום מפקד המשטרה ואילו היא כמנהלת לשכת הפרסום
הקיסרית.
אני כמובן התכוונתי להגיע לטקס, אבל הייתי הרבה פחות מוטרד
מאשר ג'ודין. היא קיוותה לזכות במכרז על מישרה בלשכת המשנה
לקיסר בעצמו, והיה לה חשוב מאוד להגיע בזמן לאירוע ולהראות
במיטבה.
יצאתי מהלשכה.
בניין המשטרה, כמו יתר המבנים הממשלתיים באגרופז, היה בושן,
כלומר, היה מעין יצור חי שנוהל באמצעות מומחים מגילדת
המטבוליסטים. הכישורים שלהם יכלו לגרום לבניין לייצר חלונות,
דלתות, קירות ומדרגות, באמצעות סוגים מסויימים של חומרים
מכושפים שהם היו מזריקים לצומת העצבים של הבושן, שהייתה ממוקמת
אי שם בעליית הגג.
הניסיון שלהם לייצר לבניין מעלית, היה הרבה פחות מוצלח, וכנראה
שזו הסיבה שרק אני ועוד קומץ של קצינים גבוהים הורשינו להשתמש
במתקן הזה. למעשה היה זה מין תא עשוי מעצם וסחוס שהיה עולה
ויורד בתוך מנהרה של רקמות שריריות.
היה קשה מאוד להשתחל מאוד לתוכו והפעילות שלו הייתה בעיקר
עניין של מזל.
יכולתי להגיד לו "מרתף" חמש פעמים ועדיין הוא היה מוציא אותי
בקומה השניה.
למעשה, הסיבה היחידה שהשתמשתי הייתה שאילו הייתי משתמש
במדרגות, הייתי פוגש בכל קומה שישה או שבעה אנשים שהיו צריכים
לדבר איתי על איזה עניין דחוף.
טוב, זה אכן היום בו נערכה קבלת הפנים למשנה לקיסר, וממש
יכולתי להסתדר בלי הסיפור החדש של אורלוב.
כמעט שכבר הגעתי אל הפתח, שם המתין לי תא המעלית ונעצרתי על
ידי סילון עשן מחניק ומסריח. לצערי הכרתי היטב את התופעה ולא
יכולתי להזעיק שומרים חמושים כדי לטפל בה.
בלאדבוז, כהן המוות הראשי של העיר, התממש לידי, ממלא את המעבר
הירקרק בגלימותיו הזוהרות בצבעי שחור לבן.
זה היה יצור דמוי לטאה בעל עיניים בהירות זוהרות ורעמת שיער
שחור, סמיך ומבריק.
"פשטנאט, אתה לא תתחמק ממני עכשיו,"  היצור התנשף מתוך לועו
המאורך.
"מצטער, הוד קדושתך," אמרתי באותה נימה שבה ניפנפתי אותו, "אבל
אני חייב לרדת למטה."
"בזה?" הוא החווה בכף ידו ארוכת הטופרים לכיוון לוע המעלית
"אתה באמת קצת בחייך? אולי תרצה לעבור אל הצד היותר יציב של
הקיום."
"לא כרגע," אמרתי לו. "תסלח לי."
"אתה תסלח לי, פשטנאט," היצור נע במהירות מפתיעה ביותר יחסית
לצורתו המסורבלת ועמד ביני לבין הפתח. "אתם תפסתם יצור נדיר
שחלה עליו הגנת היער."
"הגנת היער אינה חלה על פושעים," הזכרתי לו. "אנחנו פועלים לפי
החוק. עכשיו תזוז."
לכוהנים הייתה איזושהי חסינות, מה שהיה נכון במיוחד לגבי
בלאדבוז ובני אמונתו, שהיו חוצפנים ותככנים ולא היססו אף פעם
לנצל הזדמנות ולחבל בעבודת המשטרה או בפעילות הצבא הקיסרי. עם
כל זה, יכולתי להזעיק עכשיו את השומרים ולהבטיח לבלאדבוז שאני
אכבד את זכויותיו בכך שאני אקבע איתו פגישה מתישהו במהלך השבוע
הבא.
כיוון שבלאדבוז הכיר אותי כבר כמה שנים טובות, הוא ידע טוב
מאוד שזה מה שאני מתכוון לעשות וסר מדרכי בנשיפת זעם.
זה היה כל כך לא חכם, לעצבן את אחד מהכוהנים החשובים ביותר
בנלגוניה ואני לא הגעתי לתפקיד שלי בזכות עיוורון פוליטי
מוחלט.
עצרתי ופניתי אליו.
"מי מגדל אותם?" שאלתי את הכוהן כשאני לא מסיר את מבטי מעיניו
המבריקות.
"אתה רומז משהו?" היה רמז לטורפנות בצורה שהכוהן הזיז את
מלתועתיו, אבל כנראה שרק דימיינתי את זה. בלאדבוז היה זובלין
ירוק. היצורים האלו נראו קטלניים, אבל למעשה ניזונו באופן
סימביוטי מארס נחשים ועקרבי ענק. לא הייתה להם שום נטייה טבעית
להרג.
"כל מה שאני יודע למדתי מהדוקטור," הזכרתי את כינויו של מפקד
המשטרה הקודם של אגרופז. "מה אתה חושב שהוא היה שואל אותי אילו
הייתי מספר לו את מה שקרה היום?"
עיניו של בלאדבוז הצטמצמו.
"הפניה שלך מאוד נוחה לי כרגע," המשכתי. "אתה מוכן להעביר אותה
באופן רישמי למשנה לקיסר?"
"למה שזה יעניין את אתו?" צל של חשש נשמע בקולו של הלטא.
"חוץ מהאנשים בצד שלך," הפטרתי לעברו, "כולם הולכים לישון
מתישהו."
בצעד קל נכנסתי לתוך המעלית וניסיתי לנצל את שלושים השניות
הפנויות הבאות כדי להסדיר את נשימתי.
תא העצם התגלגל והתטלטל בתוך הצנרת השרירית שלו ואני הוטחתי בו
מצד לצד.  זה לא היה המקום לרגיעה וליישוב הדעת.
סוף כל סוף עצר התא. קצה צינור השרירים האדיר מתח את עצמו לתוך
מרתף המשטרה הקיסרית שהיה המפלס היחיד שלא היה חלק מהבניין
החי, אלא נותר עוד מהמבנה המקורי שעמד כאן עד לפני אלף וחמש
מאות שנים כשהיה מוצב חוץ של הממלכה האנושית שהושמדה.
ניסיתי שלא למעוד, כשפסעתי מתוך המעלית לתוך מסדרון אבן קצר
שהואר בזוג לפידים בוערים לעד.
שני השומרים של הקומה, דובלינים לבושי שיריון לוחות וחמושים
בגרזיני קרב, התמתחו כשראו אותי.
"תהילה לטאש!" קראו השניים שלא ממש הכרתי בשמם.
"יהולל הקיסר לתפארת עולם." הצדעתי להם.
"איפה אני מוצא את ארפוב?" שאלתי אותם.
"כבוד עוצמתך," העניק לי השומר מעמד אצולה שלא האמנתי שאי פעם
אקבל, "ארפוב באולם, מנסה לעשות סדר."
"זה לא התפקיד שלכם?" נשפתי ביובש. "אחד מכם שיוריד לכאן את
כיתת הכוננות, השני שיבוא איתי."
יכולתי לדמיין את הקללות שיחטוף השומר הראשון. כיתת הכוננות של
המשטרה הייתה בדרך כלל כל כך מובטלת, עד שארגנה לעצמה מטבח
מאובזר וספרייה עשירה בחדר המשמר.
אני הייתי בסך הכל בעד השכלה קולינרית ואינטלקטואלית, אבל הפעם
נראה לי שהייתי צריך אותם.
המשכתי עד לסוף המסדרון ופניתי ימינה לכיוון האולם. כבר בפניה
התחלתי לשמוע הרבה יותר מדי רעש מעצבן.
מפלס המרתף שימש בעיקר כבית כלא זמני.
צידו האחד היה בית מעצר לכל דבר, עם מסדרון ובערך עשרים תאים,
שהיו חצובים בתוך הסלע.
הצד השני, שנקרא האולם, יועד לעצירים מיוחדים.
אגרופז הייתה בירת מדינת נלגוניה. כמו רוב המדינות שכללה
הקיסרות הטרומפית היא אוכלסה בעיקר על ידי גזעים דמויי אדם כמו
אורקים, גובלינים, הובגובלינים ואורקנים. מה שיחד את נלגוניה
היה רמה סלעית אדירה שאגרופז שכנה בקצה שלה.  
הרמה הזו היה בית גידול ליצורים כמו ענקי הרים, אוגים, טרולים,
טרולידים ועוד כמה מפלצות תבוניות במשקל כבד. גם בטיפוסים כאלו
נאלצה משטרת אגרופז לטפל מדי פעם ולכך יועד החלק השני של מפלס
המרתף. שם היה אולם חצוב רחב מימדים שגובהו הגיע לעשרים וארבעה
מטר ובו ניצבו על במות סלע מוגהות שלושה כלובים עצומים שיכלו
לאחסן אפילו ענקים.
ריח מתקתק ושמנוני הכה בנחירי. עקמתי את חוטמי. המקום שרץ
גובלינים.  העפתי מבט אל השומר שלידי, הוא נראה דרוך וקטלני
דיו, אבל הוא היה אחד ובודד.
נאנחתי ובצעד מהיר נכנסתי לתוך האולם.
כאן הריח היה חזק להבחיל.
האולם היה מואר באור אדיר, כמעט מסמא עיניים. יכולתי להבין
בקלות את הסיבה, נראה שכל המתלמדים בגלדת הקוסמים של אגרופז,
החליטו להתארח היום במפלס המרתף של בניין המשטרה. חלקם עמדו
מסביב לאחד מהכלובים, אבל הרוב התגודדו בקבוצות קטנות וקישקשו
במרץ. מעליהם רחשו כמה עשרות בני לוויה, מעופפים, רובם היו
עטלפים, אבל ראיתי גם ינשופים ותנשמות ואולי אפילו נחש מכונף
אחד.
למעשה, לשוליות האלו אסור היה בכלל להכנס לכאן, זה היה בית
מעצר לכל דבר, אבל גלימות הפרווה האדומות שחורות של הגילדה,
היו בדרך כלל משכנעות את השומרים בפתח תחנת המשטרה לזוז
הצידה.
"אני זקוק לפרקן." מלמלתי בעצם לעצמי, אבל לא היה קן פרקנים
במפלס המרתף וגם אילו היה, הרי המירב שיכולתי לעשות כרגע זה
להזעיק את כיתת הכוננות ואת זה כבר עשיתי.
מצד שני, מה יכלו כבר לעשות שמונה שוטרים חמושים מול ארבעים או
חמישים מטילי לחשים?
ארפוב, היה עסוק בויכוח קולני עם שלוש קוסמות מתלמדות, אבל
כשהבחין שאני נכנסתי הוא נפרד מהן תוך שניות ומיהר אלי.
"המפקד," הוא אמר לי, "איזה מזל שהגעת."
בעניין הזה נראה שהייתה לי אי הסכמה גורפת איתו. ארפוב היה
כמוני, טרולק, יצור כלאיים בין טרול לאורק. שנינו גודלנו
במיוחד לתפקידי שיטור בחוות שהיו שייכות לגילדת האלכימאים של
נלגוניה.
מגיל צעיר היינו מיודדים, אם כי אף פעם לא החשבתי אותו לחבר
קרוב.
הוא הפך להיות קצין משטרה הרבה שנים אחרי, כיוון ששירת כשוטר
במדים ואחר כך כמפקד פלוגת שיטור נודדת. אני נבחרתי בגיל צעיר
יחסית ללמוד במכללה הקיסרית לריגול, מה שהקנה לי מסלול מקוצר
לקצונה במשטרה.
"תהילת עולם לקיסר," הזכרתי לו את ברכת השלום הרישמית.
"יחי הקיסר," הוא נשף בהקלה. "אנחנו חייבים לפתור את הבעיה
הזו."
"הנה מפקד המשטרה!" שלוש הובגובליניות בעלות עיניים תכולות
עגולות ומתגלגלות ומפלי פרווה וורודה ומבריקה מיהרו אלי בקול
צווחני, הראשונה מהן נופפה מולי במגילה מעוטרת מקלף כתום כהה
שהייתה חתומה בעיטור צבעוני מקושט לעייפה בסרטים מסולסלים.
"מה זו השטות הזו?" נשפתי לעברה.
"אתה לא מזהה את חותמתו של גולבלין ראש גילדת הקוסמים של
אגרופז?" היא שאלה אותי כשהיא מעפעפת בריסים צבועים כחול זורח
חולני.
"אני יודע מי זה," אמרתי לה. "תפני את המקום. זה מתקן כליאה של
משטרת הוד קיסרותו."
"אבל גילדת הקוסמים דורשת לחקור את המימצא." קולה של הצעירה
התגלגל, כנראה כדי להשמע קצת יותר מבוגרת.
העפתי מבט לאחור.
כיתת הכוננות הייתה שם.
שלושה אורקים, טרולק אחד ועוד שלושה דובלינים.
אם הייתה להם איזו טרוניה כלפי, בגלל שהזעקתי אותם, הרי מצב
רוחם השתנה כשראו את פלישת הגובלינים לבניין המשטרה. הם החזירו
אלי מבט מעודד, אבל אני הייתי מודאג. היו יותר מארבעים שוליות
במרתף וייתכן שחלק מהם היו חמושים.
רוב שוליות הקוסמים היו צאצאים צעירים של בתי האצולה. אחרים
היו בנים ובנות של פקידים בכירים. זאת לא הייתה קבוצה שנטתה
לקבל מרות.
"תעזרו לי להגיע לכלוב." אמרתי למלווי והתחלתי לנוע קדימה
כשאני מסיט מדרכי את ההובגובליניות שנסוגו ממילא ברגע שהשוטרים
התקדמו.
כשהשוטרים החמושים מסביבי לא הייתה לי בעיה להתקדם.
שוליות הקוסמים עיוו את נחיריהם בבוז, אבל הניחו לנו לעבור.
כרגע לא נראה שנראינו להם איום.
"בלאדבוז ביקר אותי לפני כמה דקות," אמרתי לאורפוב. "עכשיו אני
מקבל מכתב מקושקש מגולבלין. מה קורה כאן? למה היצור הזה כל כך
חשוב?"
"הוא שווה הרבה מאוד כסף," ענה הסגן שלי. "ליטר מהדם שלו נמכר
בערך בארבעת אלפים שלנגים."
"למה?" זה היה יקר באופן מגוחך.
"הוא לא קיים בשוק," התנדב להסביר לי אחד מהקוסמים הצעירים
והמעצבנים. "כל השיקויים והמוצרים המאפשרים העלמות ובלתי נראות
דורשים כמות קטנה של דם סמויינים וכבר עשר שנים שלא נלכד
סמויין. זו הסיבה שכל השיקויים האלו הפכו להיות יקרים כל כך."
אלו דווקא היו חדשות מצויינות.
שיקויי העלמות תמיד היו בעיה אמיתית לכוחות אכיפת החוק. העדפתי
שימשיכו להיות נדירים מאוד.
"תודה," השבתי לשוליית הקוסם והנפתי אגרוף באוויר. זו הייתה
פקודה בשפת הסימנים שפירושה היה לנוע צמודים ולהתקדם במהירות.
השומרים צייתו. הגעתי סוף סוף אל הכלוב. על מדרגות האבן עמד
החוקר המיוחד סינלי שמסביבו שבע מעריצות גובליניות שפרוותן
זורחת בסגול או בוורוד בוהק. הוא היה אורק, גבוה מהממוצע, בעל
חיוך זורח שסלל את דרכו, הרבה יותר מכישרון משטרתי כלשהו. הוא
החזיק בידו דלי מלא במים עד מחציתו. יתר המים היו בכלוב, חלקם
על רצפת האבן והיתר זלגו מגוף בלתי נראה בעל צורה אנושית, שתי
רגליו ואחת מזרועותיו של היצור היו אחוזות בערימה של חומר
לבנבן וסמיך.
"יחי הוד רוממתו הקיסר," מיהר סינלי להצהיר כשראה אותי. "ראית
את הבלתי נראה הזה, המפקד?"
הגובליניות ציחקקו.
"בשם הקיסר, סמל," אמרתי בקול רגזני. "אנחנו מנסים לנהל כאן
תחנת משטרה ולא בית זונות. למה שלא תיקח את החברות שלך החוצה
מכאן ותשתדל שלא לחזור."
"המפקד?" האורק נעץ בי מבט המום מעיניו הכחולות העגולות. "אתה
לא רוצה לשמוע איך תפסנו אותו?"
לא טרחתי לענות.
הורדתי את גלימת המדים שלי והשלכתי אותה על היצור הרטוב. קרבתי
את פני אל הסורגים שהיו בעובי חמישה סנטימטרים ופניתי אל
האסיר.
"אתה רוצה שיביאו לך אוכל?" שאלתי אותו "אתה פצוע? אתה צריך
טיפול רפואי?"
אחרי כמה שניות של שתיקה נראה היה שהיצור מנסה להתפתל מחת
לגלימה. באמצעות הזרוע החופשית שלו, הוא כרך את הגלימה על
גופו.
"דוואסטש." שמעתי קול צרוד ממלמל מילים בשפה שמאוד קיוויתי שלא
אצטרך שוב לשמוע. "קינידלי, דווסטאש אומברי."
עצמתי את עיני.
משניה זו ואילך הכל השתנה. החיים שלי, החיים של סובבי.
אותן מילים ששמעתי חרצו את גורל כל מי שהיה בחדר.
"תכניס את הדלי אליו," נהמתי אל סינלי. "אולי הוא רוצה
לשתות."
"המפקד?" החוקר היה מספיק נבון כדי לזכור שכמה שניות קודם
אמרתי לו להסתלק.
"שומרים." שוב התעלמתי ממנו ופניתי אל כיתת הכוננות.
"אנחנו חוזרים אל הכניסה למפלס הכליאה וסוגרים אותה. מרגע זה
איש לא יכנס ולא יצא בלי אישור אישי ממני, ואני צריך ללכת
לאנשהו ולחזור."
שאגה איומה שיסעה את ההברה האחרונה שיצאה מפי.
כולנו הבטנו אל המפלצת שפרצה אל האולם מכיוון המסדרון ושאגה.
גובהה היה כמעט ארבעה מטרים והיא נראתה כהכלאה מבעיתה של זאב
שחור ושל ענק. היצור הניף את ראשו האדיר ופלט עוד שאגה ואז
הביט בנוכחים בזוג עיניים אדומות ורושפות ותקף.
היצור התנפל על שוליות הקוסמים כשהוא מניף בזרועותיו המשורגות
הובגובלין אחרי הובגובלין ומטיל אותם על חבריהם המבוהלים.
אילו היה מדובר בקוסמים צבאיים, סביר להניח שהיצור היה בצרות.
הם הצעירים לא היו חסרי אונים לגמרי. הם למדו באקדמיה שלהם על
לחשי מלחמה. כמה מהם הספיקו להטיל בראשו של היצור כדורי אור
מסנוור ואחד אפילו הצליח ליצור סילון עשן מחניק למשך שתי
שניות.
בקיצור, הקוסמים הצעירים באגרופז התמחו באבחון חפצים קסומים,
בהגהה של ספרי לחשים ובשכפול מגילות קסם. לא הייתה להם יכולת
התקפית אמיתית.
היצור לא הושפע משלל לחשי הבוסר שהוטחו בו. הוא המשיך להניף את
הגובלינים ולהטיח אותם זה בזה. היה ברור שהוא מתעלל בהם. אילו
רצה היה כבר ממית כמה וכמה מהם.
השומרים מסביבי לא זעו. הם הכירו אותו.
הקוסמים חדלו לנסות לפגוע ביצור והעדיפו לרכז את מאמציהם
בלהימלט ממנו. לפתע הוא סב על מקומו וזינק לכיוננו. השומרים
עדיין לא זעו.
"המפקד," לחש אלי סינלי בחשש כשהמפלצת הניפה באוויר את אחת
מההובגובליניות שמקודם שוחחו עימו ותלשה ממנה את הגלימה
המקושטת. צווחות הנקבה האומללה כמעט קרעו את עור התוף שלי.
ההובגובלינית העירומה הייתה אחוזה בצווארה בזרוע אדירה. היצור
הרים אותה עד שפניה המעוותים היו בגובה פניו בעוד רגליה
מתפתלות כמעט שני מטר מעל הרצפה.
עיניו האדומות הבורקות של היצור נראו כאילו הן בוחנות היטב את
קורבנו, ואז נראה היה שהיצור איבד עניין והשליך את הנקבה
לכיוון היציאה.
מעשה זה נתפס בעיני שוליות הקוסמים כאות והם כולם זינקו לכיוון
פתח המנהרה שהוליכה אל גרם המדרגות העולה אל קומת הכניסה של
מפקדת המשטרה הקיסרית באגרופז.
היצור דילג גם הוא לכיוון אותו הפתח, מה שגרם ליצורים האומללים
והמסמורטטים למהר ולהסתלק.
תוך חצי דקה לא נותרו אורחים לא קרואים במפלס הכליאה, רק
שלוליות דם וקרעי גלימות.
קמתי מכריעתי.
"תסגרו את הקומה", אמרתי לשומרים. "אף אחד לא נכנס בלי אישור
ממני."
"אתה," פניתי לאחד הדובלינים השומרים, "תביא לאסיר מרק חם
ובשר. אחר כך תישאר פה ותדאג שאף אחד לא יתקרב לכלוב."
הפניתי את מבטי לסינלי. "אתה תגש בבקשה למחסן ותביא כמה
סמרטוטים ומטאטא. קח גם את השותף שלך. כשאני אחזור אני רוצה
שהמקום יבריק."
הסמל המסכן נראה שבור ורצוץ.
הוא כל כך השתדל להתקבל בבתי העשירים של אגרופז, אותם בתים מהם
בהם גדלו רוב הקוסמים המתלמדים. ידעתי שעכשיו תיסגרנה הרבה
מאוד דלתות בפרצופו.
"למה אתה מחכה?" שאלתי כשראיתי שהוא נועץ בי מבט המום מעיניו
העגולות. "אתה יודע שיש לי קבלת פנים אצל המושל? אתה רוצה שאני
אספר לו שאיחרתי בגללך?"
הסמל מיהר להסתלק, פרוותו הקצרה והלבנה רטובה ונוצצת מזיעה.
"ארפוב," פניתי אל סגני, שנראה גם הוא די מעורער. "תעלה את כל
המשמרות, תאבטח את מחסני הנשק ותלך הביתה ברגע שקצין הלילה
מגיע."
הטרולק הנהן אלי בהכרת תודה.
המפלצת הענקית והאפלה, שלחה בי מבט רושף והחלה להתקדם במהירות
לכיוון היציאה למסדרון.
נחפזתי להדביק אותה.
פסעתי במהירות לצידה עד שהגענו אל גרם המדרגות.
אז שינה היצור את צורתו כהרף עין.
השינוי היה כל כך מהיר, עד שגרם לאוויר ללחשש.
אז ניצבה לידי דמות נשית יפהפיה וגבוהה, בעלת תווי פנים
מעוצבים ורעמה ארוכה של שיער ארוך בצבע זהב נוצץ.
זו הייתה ג'ודין, בת זוגי במשך השנתיים האחרונות. היא לבשה
חליפת מדים שחורים וחלקים ללא עיטורים או סימני דרגה ועיניה
הכחולות הכהות הביטו בי במבט משועשע.
"אני מבין שאת מעוצבנת בגלל שאני מאחר הביתה," אמרתי לה.
"בוא נגיד שעכשיו אני מעוצבנת הרבה פחות." נחיריה העדינים
התרחבו, כאילו נהנתה להריח את הדם הגובליני.
ג'ודין הייתה מגזע יצורים שכונו נוקסורים, או זאבי על, בתרגום
מילולי. מעטים מהם עוד נותרו לחיות בהרי הצפון הגבוהים שנשקפים
על עיר הדרקונים, משבצון.
בני הגזע הזה היו מפלצות מחליפות צורה, אלימות ומסוכנות
להפליא, שנהנו לצוד עוברי אורח ונוודים, ואז לטרוף ולשדוד
אותם. בני משפחתה של ג'ודין לא היו שונים מהנוקסורים האחרים
אלא שלרוע מזלם, הם התקיפו צוות מתנקשים של הגילדה, כפי שכונתה
המשטרה החשאית של הקיסר. הצוות הזה התכונן לחסל את אחד מכוהני
הדרקון של משבצון, שנחשב מטריד ומסוכן במיוחד. למרות
שהנוקסורים היו גזע אלים ומפחיד, מתנקשי הגילדה הצליחו להמית
את כולם, אחרי קרב שנמשך מספר שעות.
את ג'ודין הם מצאו זוחלת ומיבבת פחות מחמישים מטר משם. היא
הייתה גורה יונקת בת מספר חודשים וזחלה החוצה מהמאורה כדי לחפש
את אמא שלה. המתנקשים ידעו היטב כמה נדירה ויקרת ערך המציאה
שלהם.
עד אז לא נתפס אף נוקסור בחיים.
ג'ודין הועברה למכון למחקר מפלצות בבירת הקיסרות. שם היא עברה
מספר רב מאוד של בדיקות על ידי קוסמים ואלכימאים מהאקדמיה
הקיסרית.
אחד החוקרים, קוסם צבאי זקן וערירי, ביקש לאמץ אותה לבת, כיוון
שטען שהמחקר הסתיים ואין סיבה לגדל ילדה, שנראית נעימה
ומנומסת, בתוך כלוב בין מכלאות של תמנוני יבשה ותולעי ענק.
אחרי כמה שנים, אביה המאמץ נפטר וג'ודין הפכה להיות יורשת
עשירה.
היא סיימה שני תארים בניהול ובתקשורת באקדמיה הקיסרית ואז
ביקשה להתקבל בתור צוערת בגילדה. למרות הכישורים המצויינים
שלה, היא לא התקבלה.
אף פעם לא קיבלו אנשים מאזור משבצון למשטרה החשאית.
אותי דווקא קיבלו. נולדתי במעבדה של אלכימאים והנאמנות שלי
לקיסרות הייתה מולדת. עברתי את הבחינות, עברתי את שלבי ההכשרה
וחשבתי להכנס אפילו לקורס קצינים, אבל הממונים הבינו שאני לא
מספיק אלים ורצחני כדי להיות קצין בגילדה, אז הם העבירו אותי
ללימודי קצונה במשטרה האזרחית.
הסיפור הזה, היה מוקד המתח העיקרי ביני לבין אישתי.
עצם העובדה שהיא רצתה לשרת בגילדה ואני התקבלתי לגילדה ופרשתי.
לא ממש דיברנו על זה, אבל לפעמים, כשהזכירו לידינו את הגילדה,
הרגשתי מאוד שלא בנוח.
עכשיו אישתי פסעה לידי בצעד קל במעלה המדרגות. בתור נוקסור
היכולות הפיזיות שלה היו נעלות בהרבה על שלי.
גחנתי לכיוונה לצורך נשיקה מהירה על הלחי הלבנה והחלקה שלה,
אבל היא הרחיקה אותי במבט מזהיר.
"אנחנו בדרך הביתה?" שאלתי אותה.
"אנחנו בדרך ללשכה שלך," היא ענתה בצורה אדישה שהייתה אמורה
להדאיג אותי. "יש לך אורח."
ג'ודין הגיעה למשרה שלה בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה, כל מה
שזה אמר הוא שלא היו לא היו לה שום בעיות בתחום ההבעה בעל פה.
אם היא חששה לדבר בחופשיות סימן שהאזינו לנו ומי עוד היה יכול
להאזין לשני פקידים בכירים בפרובינציה הקיסרית, אם לא אנשי
הגילדה בעצמם?
המשרד שלי היה בקומה החמישית.
טיפסנו במהירות במעלה המדרגות ולי היה ברור, שלמרות השעה
המאוחרת, התחנה דוממת באופן לא טיבעי. אין ספק שמישהו הודיע
לעובדים התורנים שמוטב להסתלק.
במסדרון הקומה הרביעית כבר ראיתי ארבעה מהם. כולם מכוסים
בגלימות לבנות אטומות וחמושים בחרבות שלופות קצרות ושחורות
שבלהבן מוטבעים אותיות לחשים מהבהבות בצבע אדום עומם.
הם לא פנו אלי או אל ג'ודין וידעתי כי בהחלט מוטב כך.
עלינו אל הקומה החמישית.
בכניסה אל לישכתי עמדו עוד שני סוכנים, דלת האלון השחורה הייתה
פתוחה אבל אור לא דלק בחדר. כנראה שלא הייתה סיבה שמישהו שצופה
על הבניין מבחוץ ידע על הפגישה הזו.
הלישכה שלי לפחות הייתה ריקה מסוכנים.
על השולחן שלי ישב יצור ענק וטלטל את רגליו. צלליתו הגבוהה
כמעט שחסמה את האור הקלוש שבקע מהחלון הענק שמאחוריו. אילו היה
היצור עומד על רגליו, היה גובהו מגיע לשני מטר ושלושים וזה גם
בהתחשב ברעמה האדירה והזהובה שכיסתה את ראשו שקצת הזכיר ראש של
חתול מגודל, למרות שעור פניו היה בהיר וחלק, ללא שמץ פרווה.
הסיבה שישב על השולחן, הייתה בגלל שלי ולג'ודין לא הייתה זכות
לעמוד על אותה ריצפה יחד איתו.
"הוד עוצמתך," קדתי קידה עמוקה ומהירה לפני טוביטאש, מושל
נלגוניה והמשנה לקיסר. "שמחנו לשמוע על חזרתך לאגרופז."
ג'ודין לצידי החוותה קידה.
היא הייתה קשורה לטוביטאש הרבה יותר ממני. הם במגע על רקע תדיר
בעוד שאני התעסקתי בעיקר עם לשכת ראש העיר, שהיה נחות בהרבה
מהמושל. אני מתאר לעצמי שבסך הכל טוביטאש היה שליט הגיוני
וסביר. כמו כל המושלים הוא לוחם אלים ואכזרי, וידעתי שהייתה לו
גם קריירה קטלנית בתור מנהל אגף במשטרה החשאית, אבל אני בהחלט
יכול להגיד לטובתו שבעיקר התעסק בפוליטיקה.
"הלוואי שיכולתי להגיד שנהניתי לחזור," כמעט ונרגעתי למשמע
הטון המבודח בקולו.
"הדבר היחיד שגרם לי עונג זה הכעס של השרץ הזה בלאדבוז," המשיך
המושל בסיפורו ."הוא הצליח להתגנב אלי ברגע שהגעתי וסיפר לי
כמה שהוא כועס עליך. כל כך שמחתי לשמוע את זה, עד שמיהרתי לכאן
כדי לספר לך שהקיסר שאל עליך."
"הוד מעלתו העליונה?" שאלתי בתדהמה. שמעתי את גניחת ההפתעה של
ג'ודין. תשומת לב מהקיסר לא נחשבה כבשורה טובה במיוחד, אם כי
לא הרגשתי איזשהו איום מצד טוביטאש.
"כן," הוא ענה. "הקיסר שאל מי החליף את הבוגד ועניתי לו שיש לך
את רשימת המעצרים המוצדקים הכי ארוכה בקיסרות. הוא אמר לי
ששוטר טוב מבצע מעצרים לפני שהם הופכים למוצדקים."
"מדובר בתבונה שהיא מעבר להבנתי," עניתי.
"כן, אנחנו מבורכים בתבונתו של קיסר שלא ניתן לעלות עליה,"
המושל המשיך. "ועכשיו ישנה החלטה שעומדת על הפרק. החלטה שנראה
לי שאין קשה ממנה."
"ייתכן שאני מתחייב בראשי על זה שאני מפריע לך בעניין שונה,"
מיהרתי להגיד, "אבל קיים עכשיו נושא שדורש טיפול בדחיפות
עליונה."
בשרוול החולצה שלי, ליד החיבור בין הזרוע למרפק, היה כפתור
מיוחד. פתחתי את הכפתור וחשפתי מתחת לבד קעקוע בצורת ריבוע
שחולק באלכסון לשני חצאים, אחד לבן בוהק והשני תכול.
"אני מבקש שכל מי שאינו מושבע בשבועת הסודיות של המשטרה החשאית
הקיסרית לצאת מהחדר," המשכתי.
"אתה מסלק אותי מכאן?" נהמה אלי ג'ודין בזעם.
"הוא רק לא רוצה שתמותי," המושל הפשיל את שרוולו וחשף קעקוע
צבעוני זהה. "אנחנו נמתין את שתפני את המקום."
"בבית." נחרה ג'ודין לכיווני וסבה על מקומה בלי לקוד אפילו
למשנה לקיסר.
"אנחנו צריכים להזעיק לכאן שופט של הגילדה," אמרתי במהירות
למושל. "בלאדבוז כועס עלי בגלל שאנחנו לא הסגרנו אליו סמויין
שבלשים תפסו. ניסיתי לחקור את העצור והוא ענה לי באקרית. החוק
אומר ש..."
"תפסיק לבלבל את המוח," נחר טוביטאש בבוז. "אני לא אוציא להורג
שוטרים בגלל איזו שטות שאמרה איזו מפלצת. אני מוכן לקחת אחריות
מול מי שלא יהיה."
אבן נגולה מעל ליבי.
"אתה יכול להמשיך את החקירה כרצונך," המשיך לומר המושל. "כרגע
יש לי דברים חשובים להגיד לך, אם כבר אנחנו תחת סודיות
הגילדה."
"כבוד עוצמתך," הרכנתי את ראשי.
" פשטנאט," המושל נשף, "אנחנו עומדים בפני תקופה גרועה, תקופה
איומה. נורקאניה עומדת להסגר."
נשפתי בתדהמה.
נורקאניה הייתה פרובינציה סמוכה, בה התגוררו מיליונים מאזרחי
הקיסרות. רבים מבניה התגייסו ושירתו בצבא הקיסרי ולמיטב ידיעתי
אפילו טוביטאש נולד שם.
"אני יודע," טוביטאש המשיך את קו מחשבתי. "השדות הזהובים, בית
הספר לקצינים. הערים הענקיות אוקאמון ועבדון. טרם נפלה החלטה
סופית אבל אנחנו מגיעים לשם. ג'ודין תעבוד על זה, מגיפה או
זיהום. חמש אוגדות של הצבא תישארנה שם, בלי שיוכלו לסגת."
" כל כך הרבה?" נדהמתי. "זאת תהיה פגיעה קשה בשלטונו של הוד
רוממותו."
"המלחמה היא לא צחוק,"  הסביר המושל. "האוייב כבר בחצי הדרך
בבאוביה. כל מה מבדיל בינו ובין הנהר זה שכירי החרב ועיר
המתים."
"זה אומר שאין שם יותר שלטון קיסרי." הבנתי מה הוא אמר.
אזרחי הקיסרות, לא היו אמורים לדעת על קיומן של מדינות אחרות
בעולם. מבחינתם שלט הקיסר על כל היבשה בפלנטה למעט הממלכות התת
קרקעיות של אלו שכונו שכירי החרב.
אותם בודדים שהיו ממונים על על שמירת הגבולות, או היו חלק
מהשירות החשאי הקיסרי, ידעו שהמציאות שונה לגמרי. סביב לקיסרות
היו לפחות עוד שלוש מדינות. אחת מהן, שכינתה את עצמה בשם
ניהיליה, תקפה את הקיסרות לפני כחמש עשרה שנה, ונכון לכרגע,
כוחותיה המשיכו להביס את צבא הקיסר ולהשתלט על שטחים בקיסרות.
קצב ההתקדמות של הכוחות הניהליים היה איטי, אבל עד עתה, לא
נראה שניתן להביס אותם.
"נציל מה שנוכל", המשיך המושל, "אבל לכולנו ברור שהקיסרות תאבד
מיליונים רבים."
"נפלה כבר החלטה סופית?" שאלתי.
"החלטה סופית תיפול עוד חצי שנה לפחות," הוא ענה, "אבל עד אז
יהיה צורך בהערכות בקנה מידה גדול. הקיסר יצפה מכולנו שלא נניח
לאויבי הקיסרות לנצל את המצב."
עכשיו חזרנו לקרקע בטוחה. כשטוביטאש דיבר על אויבי הקיסרות,
הוא לא התכוון לפולשים מניהיליה אלא לבלאדבוז ויתר כוהני
המוות. הארגונים הדתיים שנשלטו על ידם, היוו מוקד מתמיד של
מתיחות ואיימו באופן קבוע על עוצמתה של הפקידות הקיסרית.
"כבוד עוצמתך," אמרתי למושל אחרי שהות קלה, "האם נראה לך שזו
מיקריות, שבשעה שסכנות גדולות מאיימות על השלום הקיסרי ועל
טובתה של הקיסרות, המשטרה לוכדת בתוך חדר אוצרות של אציל
בקיסרות, יצור מתנקש שמדבר בשפה האסורה ומדבר על מגדל?"
"אתה מפקד המשטרה," משך טוביטאש בכתפיו. "הקיסר מצפה שתבצע את
תפקידך."
ברגע זה נורה מתוך אחת המאורות שבגג פרקן שנשא בידיו מגילה
מגולגלת שהייתה גבוהה פי שלושה ממנו.
"התנקשות בארמון הזהב," הוא צפצף. "הדוח המלא פה."
לקחתי ממנו את המגילה והעפתי בה מבט.
גם בלי לקרוא יותר משלוש מילים זיהיתי את סגנונו של הדוקטור.
"כבוד עוצמתך," הרכנתי את ראשי, "לצערי עלי לבקש ממך להעדר
היום מקבלת הפנים לכבודך."
"עשה כל מה שנדרש," צל של חיוך נראה על פרצופו הטורפני של
המושל. "אני אדבר עם ג'ודין ואוודא שתניח לך לשרת את הקיסר עוד
זמן מה."
קדתי קידה אחרונה ומיהרתי לצאת מהלשכה שלי.
ירדתי שלוש קומות אל הנשקייה ובאותו זמן חשבתי עד כמה המצב
חמור. אני הכרתי את נורקאניה, בשנים האחרונות. העיר הגדולה שם,
עבדון, הייתה בסך הכל במרחק ארבע מאות קילומטר מאגרופז. זה היה
מרחק שהמרכבות היו עושות בפחות משבוע. הייתי שם כמה פעמים
והכרתי שוטרים.
זכרתי טוב את התלונות החוזרות והנשנות של המשטרה המרכזית נגד
חיל המצב והגנרלים שפיקדו עליו. סגירת נורקניה לתנועה, פירושה
היה הפיכת נלגוניה לאזור גבול, ומכאן שכוחות צבא עצומים עתידים
להתפרס מסביב לאגרופז, שהייתה תלויה על מדף סלע מעל תהום, מאוד
קרוב לגבול נורקאניה. למעשה, לרוב היחידות הצבאיות, לא היה
מקום אחר להתפרס בו במחוז הזה, שכלל בעיקר צוקים מחודדים,
בקעים עמוקים ומכרות.
כשהגעתי לנשקיה הערתי את השומר האחראי מתנומתו.
"המפקד?" הוא הביט בי בבלבול.
כולם ידעו שאני אמור להשתתף הערב בקבלת הפנים.
"אתה צריך להכין לי." הוא ידע טוב למה התכוונתי.
"הערב?" השומר הזה היה מומחה אמיתי לנשק. הוא היה מיומן בהכשרת
כיבשנים, בכלי השחזה ובסוגי פלדות, אבל הוא היה אורק וכמנהג
בני מינו הוא נטה להתייחס בקלות ראש לבעלי דרגות בכירים ממנו.
העפתי בו מבט מצמית.
"תעלה על המשקל." הוא הנהן.
על הרצפה ליד הדלפק עמדו מאזניים תקניים מהסוג שהיה נפוץ
במרפאות צבאיות. נעמדתי עליהם.
"תרד," נהם הנשק אחרי שהציץ בתוצאה.
הוא הוציא מיכל שבו היה נוזל בצבע כחול זרחני ומזג אותו
למבחנה.
"הטעות הכי קטנה תגמור אותך," הוא מלמל בזמן שטפטף בזהירות מים
מזוקקים אל אותה המבחנה. הנוזל הכחול נראה לפתע זוהר יותר,
כמעט חי.
"אני יודע," אמרתי. "זה קסם אבל זה לא מחולל נפלאות."
"אנשים שותים אותו וחושבים שהם מוגנים מכל דבר," הוא הניח מולי
את המבחנה המבעבעת, "אבל אתה צריך לדעת, שכולם רואים אותך
וברגע שהשעה שלך תסתיים..."
"אתה צודק," חטפתי את המבחנה ורוקנתי את הנוזל לתוך גרוני.
"אין לי הרבה זמן."
הסתלקתי במורד המדרגות.
הנוזל לא היה חריף, רק קר ובעל טעם שמנוני ומתקתק. הוא גרם לי
להרגיש אדיש במידה מסויימת וקליל מאוד בתנועותיי. הייתי צריך
להתאמץ כדי להשאר מרוכז.
חדר המשמר היה עדיין ריק.
נטלתי מהארון גלימה כהה ללא סימני דרגה, ומיהרתי אל מחוץ
לתחנה. נשק לא היה עוזר לי במקום אליו התכוונתי להגיע.
אגרופז מכונה לפעמים בשם "המרפסת"  או שיש מי שאומר שהעיר
"בנויה על המרפסת." למעשה העיר בנויה על מדף סלע צר בגובה כחמש
מאות מטר מעל גבעות אלגובניה. הרכס הסלעי של נלגוניה מהווה
חומת הגנה טיבעית למחוזות המרכזיים של הקיסרות. חומת אבן גבוהה
הקיפה את העיר משלושה כיוונים ובצידה הדרומי נבנתה היישר מעל
קיר המצוק. אני מיהרתי אל הפינה הדרום מזרחית של החומה, שהייתה
רחוקה כשמונה מאות מטרים מתחנת המשטרה. פסעתי במהירות ברחוב
החשוך. באזור הזה של העיר היו בעיקר בניינים ממשלתיים או
מנהלתיים, חלקם הגדול היו בושנים. בכל אופן, בשעות האלו היו
הרחובות כאן ריקים כמעט לחלוטין.
בפינת החומה אליה הגעתי, לא היה צריך שמירה. גם סיורים צבאיים
כמעט ולא התבצעו כאן. התושבים היחידים של אגרופז שהגיעו לכאן
היו האחראיים על סילוק גופות וגוויות. גם הם לא התקרבו לכאן
בלילה.
פתח קשתי רחב ואפל, נפער בחומה והוביל לתוך חשכה שהייתה מנוקדת
בניצוצות בצבע ירוק או תכלכל. זו לא הייתה יציאה מהעיר, אלא
כניסה לתוך מבנה עצום דמוי פירמידה ששכן מחוץ לעיר והוסתר על
ידי החומה.
כשהתקרבתי אל הפתח התחלתי לשמוע את הזמזום האופייני של המקום,
זימזום שהיה מורכב מעשרות לחשושים. המתים חיכו פה.
לא הייתה לי שום סיבה להתעכב. הנוזל ששתיתי איפשר לי לראות
בצורה סבירה גם בתוך המנהרה החשוכה.
נכנסתי פנימה אל מעבר רחב שבו עמדו כמה דמויות זוהרות של רוחות
רפאים בחוסר מעשה. אלמלא הנוזל ששתיתי הן היו תוקפות אותי מיד
ולא היו חדלות, עד שהיו מחסלות אותי או עד שהייתי מצליח
להסתלק. הנוזל ששתיתי גרם לי להיות בלתי מורגש בעיניהן. הן
ידעו שאני שם, אבל העובדה לא הטרידה אותן. יכולתי לגשת אליהן
ולשוחח איתן אילו רציתי, אבל לא הייתי צריך שום עזרה. הייתי
מבקר כאן לפחות פעם בחודש, במבצר הרפאים הזה, או כפי שכונה
באופן רישמי "היכל אל החיים."
בקצה המעבר נפער פתח לאולם ענקי שממרכזו התרומם גרם מדרגות
סלילוני וכביר שממנו נשלחו גשרים צרים לתוך פתחי מחילות אפלים
בקירות האולם. זה היה לב כוורת המתים ויושביה חסרי המנוחה
מילאו אותו באלפיהם, כשהם נאספים בקבוצות על קרקעית האולם, או
מתרוצצים במהירות על הגשרים, או אפילו מרחפים ומסתחררים בחלל.
רובם המוחלט של תושבי אגרופז לא ראו את המקום הזה מימיהם
ואפילו לא היו מאמינים בקיומו. מבצר המתים סימל את שיווי המשקל
המסוכן שבו הייתה מצויה הקיסרות. שלטון הקיסר הגלוי לאור היום
על מוסדותיו ועל הצבא ומתחתיו מלכות המתים כאופוזיציה מאורגנת,
חשאית וחזקה.
וחוץ מזה, הייתה כמובן המלחמה עליה דיבר המשנה לקיסר.
כמה שהייתי צריך למהר.
פילסתי דרכי במהירות בין גופות מהלכות, שלדים חמושים ויצורים
שנראו עשויים מאדים קלושים אבל הטילו צל מוצק, אטום ומפלצתי.
התאורה כאן הייתה תזזיתית ולא יציבה ורובה נבע מבועות אור
גמישות שעופפו במסלולים מפותלים ואקראיים בין הגשרים.
סוף כל סוף הגעתי אל גרם המדרגות והתחלתי לטפס במהירות. נכון
היה לי טיפוס מייגע לגובה חמישים מטרים כמעט וכאן לא הייתה
בנמצא שום מעלית.
אחרי עליה לגובה של בערך עשר קומות, חלה ירידה בצפיפות המתים
המהלכים. המפלסים האלו היו אזור מנהלי, ובדרך כלל רק לרפאים
הבכירים יותר היה מה לעשות כאן.
" פשטנאט!" את הקריאה הזו השמיע יצור חי.
נאלצתי להסב לעצור ולהסב את מבטי, בעוד אני מתנשף בכבדות.
אילדריאק, סגנו של בלאדבוז, ניצב מולי, מלווה בחמישה ערפדים
חמושים היטב בעלי עיניים זוהרות בנוגה אדמומי. גם הוא היה,
כאדונו, יצור לטאי בעל רעמה, ושניהם היו ביריונים שחצנים וחסרי
עכבות.
"כבוד קדושתך," קדתי לו קידה קצרה. "אתה בוודאי יודע עד כמה
לוח הזמנים שלך צפוף."
"אל תשחק איתי," הוא נחר. "כבר סיפרו לי הכל. מצאתם איזה יצור
נדיר ואתם מתכוונים למכור אותו לקוסמים ולעשות קופה. משטרה
קיסרית שכמותכם."
האמת שרק בגין המשפט הזה הייתי יכול לעצור את כהן המתים השחצן,
אבל במאורה שלו, מוקף במפלצות רפאים קטלניות, הוא היה בלתי
פגיע.
"כבוד קדושתך מאוד מעודכן," הודיתי.
"אתה יודע, פשטאנט", הוא נחר, "לא מזמן אמר לי הכהן הגדול
שנמאס לו לראות כל מיני יצורי מעבדה זוחלים על הקירות במקדש
שלנו."
"אני רחוק מאוד מלפענח את עומק מחשבותיו של הכהן הגדול,"
עניתי.
"תחשוב על זה," הוא הפנה אלי את גבו בהפגנתיות ונע משם יחד עם
שומריו המבעיתים.
הדבר היחיד שחשבתי עליו, זה שהדיבור איתו עלה לי בזמן יקר.
הייתי צריך להמשיך לטפס.
בסופו של דבר הסתיימו המדרגות.
עמדתי על גשרון צר, בפסגת המקדש.
מעלי הייתה תקרת אבן בה היה פעור פתח אפל.
הרמתי את זרועותיי לכיוון הפתח.
"אני כל כך מקווה שאתה שם," קראתי .
אחרי דקה של המתנה הושלך סולם חבלים מלמעלה.
הסולם היה למעשה עשוי מצמח מטפס חי, שהריח כמו דשא טרי וקצוץ.
הוא היה מכוסה בפרחים קטנים ורכים בצבע זהוב זרחני.
הסולם היה אחת מההגנות של היצור ששכן בראש היכל החיים. אילו
אחד מהמתים המהלכים היה נוגע בו, הוא היה מצטער.
עליתי בסולם ועמדתי במסדרון צר. כאן היה ריח חריף של נבגים
ופריחה. קצה המסדרון היה חסום במה שנראה כמו פקעת שורשים
אדירה.
התקרבתי אלי , כפי שעשיתי כבר מאות פעמים.
האוויר כאן היה סמיך, בעל ניחוח דחוס של צמחיה.
"טאייני דא אאייה." אמרתי בשפה שנאסרה לשימוש באימפריה. "הנה
זו דלת האור."
"טאייני אנאקטי, אנד נאיה אפליטיה," המשכתי לומר. "הנה פתח עץ
החיים."
השורשים נעורו לתחיה, הם התפתלו סביבי ומשכו אותי אל תוכם ואז
דחפו אותי אל הצד השני , שם הוכיתי בסנוורים על ידי גל אור
שהיה עז יותר מהשמש הטרופית באמצע הצהריים.
"התעכבת." היצור שהמתין לי שם נראה כמו אורק בעל ראש שועלי
שהיה מכוסה בפרווה עבה ועשירה.
הוא היה גחון על עציץ, אחד מעשרות רבות של עציצים שמילאו את
החדר המואר.
"כולם כבר יודעים הכל." הדוקטור משך בכתפיו השעירות ופנה להציץ
בעציץ נוסף. "היית חוסך לעצמך את המסע."
"על נורקניה אתה יודע?" שאלתי.
"מה זה נורקניה?" הדוקטור הניף את זרועו כשהוא חושף את קעקוע
המשטרה החשאית.
למוד ניסיון פתחתי את הכפתור בשרוול שלי כשאני חושף בפעם השניה
הערב את הקעקוע שלי.
"רק שניה," היצור השועלי גיחך.
חשתי צריבה מהירה וכואבת בקעקוע כאשר נבגים מהונדסים במיוחד,
הגיבו בהתלקחות זעירה עם העור, כשהם מוודאים שזו אכן כתובת
הקעקע המקורית.
"אל תעשה לי פרצופים," הדוקטור המשיך להדס בין הפריטים של אוסף
הצמחים שלו, "גם אם הקיסרות מונהגת כיום על ידי בריונים
ושוטים, זו לא סיבה לזלזל בתקנות הביטחון."
"המפקד?" פניתי אליו מתוך הרגל רב שנים.
הדוקטור היה מפקד משטרת אגרופז במשך כמעט שמונה שנים. לפני זה
הוא ניהל את מחלקת החוץ של המשטרה החשאית. מחלקה שעסקה במתרחש
מחוץ לאימפריה ולכן הייתה המחלקה הסודית ביותר בארגון.
באותה תקופה הוא עדיין היה אורק, קצין בכיר, גאוני וקטלני,
מועמד בטוח לקידום היישר אל הממשלה הקיסרית.
את הקריירה המבטיחה הראשונה שלו, קטעה מלכודת שטמנו לו כמה
מכשפים עוינים בעומק שטח האוייב שמדרום לאימפריה. הם הותירו
אותו עם גוף מעוות ועם אפשרות להתקיים רק בסביבה מוארת באור
יום ורוויה בצמחיה אקזוטית. הקיסר הקודם הניח לו לפרוש מהגילדה
לטובת משרה הרבה פחות זוהרת בפיקוד על משטרת אגרופז.
כולנו יכולנו רק להיות מופתעים עד שיגעון, כשאל המתים המהלכים
הקפיץ אותו למשרת אחד מכוהניו העליונים.
"אנחנו אולי שולטים בגופות," הוא אמר לי בקולו העולז, "אבל זה
לא אומר שאנחנו פגרים בעצמנו. הקיסר חושב שהוא ירוויח זמן אם
יוותר על נורקניה שבה גם קיים ריכוז עצום של מאמיני אל החיים.
אנחנו יודעים על התוכנית כבר בערך חצי שנה והיא לא מבשרת טוב
לטוביטאש."
"לא לגמרי חשבתי שנדון על החלטותיו של הקיסר," משכתי בכתפי.
"אתה בטח כבר יודע שיש לנו סמויין שמדבר אקאריט, שש מאות
שלושים ושמונה קילומטר מהגבול."
"אין כבר גבול, פשטנאט." הדוקטור הביט בי מפניו המזוקנות וחיוך
כואב החל להתפשט על לסתותיו המעוותות. הכרתי אותו שנים, אבל לא
הכרתי אותו לפני שנפגע וקולל והתעוות. אולי זה באמת היה המזל
שלי, כי בעברו נחשב הדוקטור לגאון שנון יהיר ורצחני. כשפיקד על
המשטרה הוא התנהג בצורה סבלנית ומתונה והצליח לשמור על יחסים
מצויינים עם כל הפלגים וקבוצות האינטרסים בנאלגוניה.
"הקיסר הזה נולד בנורקניה," הוא המשיך. "חצי מהשרים הבכירים
נולדו שם גם כן. זו מולדת הצבא הקיסרי ומרבית מפקדיו והנה
הקיסר יפרסם הודעה שפרצה שם מגפה ונורקניה תימחק. אין גבול,
פשטנאט, אין גבול כבר שנים. יותר נכון להגיד שאם יהיה גבול הוא
יעבור באגרופז. אנחנו נהפוך לקצה האימפריה. נצטרך לעצום עיניים
כל פעם שנביט דרומה למקום שכבר אינו נורקניה."
"לפחות יהיה לנו עם מי לדבר באקאריט שלמדנו באקדמיה," ניסיתי
להתבדח.
"אנחנו הטרומפים שבויים של עצמנו," פתח הדוקטור בנאום ששמעתי
בערך חמישים פעם. "הקיסר מגיע מהצבא או מהגילדה. הכוהנים
והקוסמים מצדדים במי שמחזיק בכוח, אבל מצד שני מתכוננים לחסל
אותו ברגע שיבצע טעות. בנינו כאן תרבות לתפארת, משטרה,
אקדמיות, עיריות, בנקים, בתי מלאכה, חוות, מכרות. אנחנו לא
מבינים בכלל איך אפשר לחיות ללא כל הדברים האלו. במשך אלף שנים
האימפריה נשארה יציבה בזכות שיווי משקל פנימי בין כל הכוחות
הפוליטיים והכלכליים. ישנו חוק בגילדה שתמיד יהיו עשרים סוכנים
שיש להם אישור לנוע מחוץ לגבולות האימפריה. היום כולם נמצאים
במרחק של יריקה מהגבול כשהם מכינים דוחות על מהירות ההתקדמות
של האוייב. אני הלכתי ברגל אלף וחמש מאות קילומטרים דרומה
מהגבול. טבלתי את הרגליים בים תכול נוצץ, שאף אחד כאן לא יודע
על קיומו. פגשתי יצורים שמעולם לא ראו חנות מכולת, מעולם לא
השתמשו בכסף, ואף פעם לא הרגישו בחסרונם של בתי חולים, תחנות
משטרה, בתי ספר, רחובות ומדרכות. יש שם שונית צרה וארוכה
שנמתחת קילומטרים לתוך הים. חודש בכל שנה זוחלים אל השונית הזו
עשרות אלפי חלזונות ענקיים שמטפסים מתוך הים. המקומיים אוספים
את החלזונות האלו בערימות ואז עושים חגיגה ענקית שנמשכת לפעמים
יותר משבוע. כל מיני יצורים מגיעים למקום ממרחק מאות קילומטרים
וכולם מקבלים חלזונות ומשאירים מתנות. הייתי שם, מהלך בין
ערימות של חפצים צבעוניים מעץ ועצם שבכלל לא הבנתי מה שימושם.
שמעתי את השירה האדירה."
"כן," לא ממש התחשק לי להמשיך ולשמוע את השטויות הסנטימנטליות
שלו. "ועכשיו הפראים האלו מנצחים את הצבא הקיסרי."
"הם לא יודעים מה זה בכלל," הדוקטור הידס בין העציצים שלו ומשך
בכתפיו. "מבחינתם אנחנו מכשול דומם בדרך לאיזה מקדש עתיק, או
חורבות תת קרקעיות שקשורות לאמונה דתית שיש להם."
"לא משנה," עניתי לו. "הם מנצחים אותנו והם ניצחו אותך. לפני
עשר שנים הייתה לך קריירה מזהירה. יכולת היום להיות מפקד
הגילדה ובין המועמדים החשובים למשרת הקיסר הבא, או לפחות היית
יכול להיות משנה לקיסר, לא פחות מוצלח מטוביטאש."
"ומה אתה היום?" המשכתי לדבר. "ולמה זה? כי היית הכי אמיץ,
היית הסוכן הטרומפי שחדר לעומק שטח האוייב, בניגוד לסוכנים
מהוללים אחרים שצפו על המפלצות האלו ממרחק בטוח של קילומטרים.
מה יצא לך מזה?"
"אתה זוכר מה אמרתי לך כשנפגשנו לראשונה ביום שקיבלתי את
הפיקוד על המשטרה הקיסרית באגרופז?" שאל אותי הדוקטור שכאילו
לגמרי התעלם מכל מה שאמרתי.
"בטח," עניתי. "אנחנו כאן כדי להגן על הסדר הקיים, גם מפני
עצמו."
"בדיוק כך," הוא שוב חייך את חיוכו המבעית. "טוביטאש לדוגמא,
הוא משנה לקיסר סביר, הוא היה יכול גם להיות קיסר עוד כמה
שנים. במקום זה, הוא יוצא להורג בעוד שבועיים על כך שהוא ניסה
ליצור קשר עם האוייב."
"בדיוק היום הוא אמר לי שהקיסר גאון," גיחכתי, "וזה באמת כך.
הקיסר יוותר על נורקניה, יעביר לנלגוניה ארבע או חמש אוגדות של
הצבא ואז יבטיח לעצמו את הנאמנות של הגנרלים בכך שאחד מהם,
יוכל בסופו של דבר לטפס ולשבת על הכיסא של טוביטאש. זה באמת
פיתרון מבריק. רק חבל לי על ג'ודין שמנסה להתחנף אליו בכזה מרץ
ולא מעלה על דעתה, שכל זה יכול להרוג אותה ואותי כשטוביטאש
יפול ויגרור יחד איתו את כל עוזריו  ומקורביו."
"אתה רוצה להפטר מאישתך?" שאל הדוקטור בקול אדיש.
"עדיין לא," עניתי בלי הבעה.
"בוא נדבר אמת." הדוקטור המשיך. "הקיסר עוד מתלבט לגבי
נורקניה, אבל אל החיים כבר החליט. אנחנו לא נפקיר אותה. אל
החיים יישאר שם וגם כוהניו ומאמיניו. אנחנו נחזיק באדמה וננסה
להגיע להבנה עם הפולשים. בשלב הזה אתה תקבל הצעה להימלט. תוכל
לקחת איתך גם את אישתך, להיות חלק מסדר חדש. האוייב ירכז את
מאמציו בטיפוס על מצוקי נלגוניה, כשאנחנו נקים מדינה חדשה
מאחורי גבו."
"תודה על ההצעה אבל אני לא מעוניין." משכתי בכתפי. "אני שוטר
ולא פוליטיקאי. אין לי שום דבר חוץ מבית קטן ושכר נמוך. רק
אורקים אדיוטים רוצים את המשרה שלי, ורק מטומטם יתן להם
אותה."
"למדת היטב," האורק שהפך ליצור שועלי מעוות חייך אלי, ואז פתח
דלת ארונית שעליה הונח עציץ של קקטוס עגלגל בעל פרחים ורודים.
מהארונית הוא הוציא בקבוק זכוכית מכוסה באבני חן ירוקות
וזוהרות.
"יש כאן הרבה," הוא מסר לידי את הבקבוק. "תשמור את העודף."
לרגע הכה בי גל פחד. זה היה חומר יקר והדוקטור מעולם לא נחשד
בנדיבות, כשהיה מדובר במרקחות האלכימיות היקרות שלו. מחיר
הבקבוק בעצמו בוודאי הגיע לתשעים או שמונים סוואב.
"אני אוכל לחזור לכאן?" שאלתי אחרי שגייסתי מעט אומץ.
"בוודאי," הוא ענה. "אבל אני בספק אם תהיינה לך הרבה
הזדמנויות. לא יהיה גבול לכעסם של שכירי החרב כאשר יגלו
שנורקניה בחרה לחיות במקום למות למענם. אני לא מתכוון להישאר
ולהפוך לבן ערובה שלהם."
"תודה," החזרתי לו חיוך. "תודה על הכל."
רבע שעה אחר כך כבר הייתי בחזרה במרתף בניין המשטרה הקיסרית.
שיחררתי את השומר בחזרה אל חדר כיתת הכוננות ופתחתי את התא
האפלולי שבו נכלא הסמויין.
"פאפאיוש תיסגלדו קמאיין" אמרתי לו באקריט כשאני מניח את
הבקבוק על רצפת האבן של התא.
הבקבוק רעד לרגע ואז נפתח, משחרר לחלל התא ריח מריר שהזכיר
קיטניות משומרות על סף ריקבון.
"תולדיג, תולדיגו!" היצור הודה לי פעמיים בקולו הלחשני. הוא
כנראה קיבל הכשרת מתנקשים והכיר את ריחה של תמיסת זרחנית
ההרים, הנוזל היחיד שהמיס את סיבי הלכידה של הדבקנים. הבקבוק
התרומם ואז נעלם למספר שניות בעוד ריח התמיסה מתחזק. הבקבוק
חזר והופיע, פתוח על הרצפה.
הייתי לבדי בתא פתוח בחברת סמויין חופשי.
מעבר לעובדה שהסמויינים הם בלתי נראים ובלתי מורגשים, בכל
האמצעים הטיבעיים או הכישופים, הם גם יצורים מסוכנים ביותר.
לפני שבע עשרה שנה התקיפו מתנקשים סמויינים, חדר אוצרות
בארמונו המבוצר של ראש גילדת הקוסמים בעיר סידרין. הם חיסלו
בכמה דקות למעלה מעשרים שומרים חמושים ומיומנים. השומר האחרון
הצליח לפתוח תיבה של מגילות מכושפות, אבל בטעות הוא הפעיל
מגילת כדורי רעם, במקום מגילה של אזעקה מכושפת. התוצאה הייתה
שהסמויינים יחד עם השומר נקצצו לחתיכות ומחצית מהארמון נהרסה.

לדעת מומחי המשטרה שחקרו את המקרה, לא היו שם יותר משלושה
סמויינים.
"יאג אנאזר אופדיביטי" אמרתי באיטיות את המילים שתרגומן היה
בערך, "מי ששלח אותך צריך לדעת."
החדר היה דומם. הצצתי בדלי המזון וראיתי שם פשטידת בשר אכולה
למחצה. לפחות הסמויין היה שבע, מה שגרם לי לקוות שהוא יהיה
פחות תוקפן.
"יאגו אופדיביטי," חזרתי ואמרתי כשאני מדגיש את חשיבות
המילים,
"חייב לדעת."
"דטאנסק אקוס, היידה אייטל פאשטאל נאמאתי." המשכתי להגיד משפט
שפירושו היה, "זוהי האמת, אין כאן דבר בשבילכם."
אחרי כמעט חצי דקה של שתיקה שמעתי את הקול מלחשש קרוב מאוד אל
פני.
"יאג אופדיבט פארה נאקאי." כלומר, "מי שיודע, יודע הכל."
"תורה דהנק?" שאלתי בלחש. "אתה חוזר?"
"נאדון האלק פאנטנאם," הסמויין ענה לי. "נאד אופדיב אקטלאק
אקוס באי תנירטאדם."
"אני לא חיה" תרגמתי לעצמי במהירות "אני יודע איך באמת חיים
בין המפלצות."
"נאד תורו דהנק," הוא המשיך לומר ושמעתי איך קולו המלחשש מתרחק
לכיוון הדלת הפתוחה. "יאג אוליאן תרוויק תוהד."
נותרתי בתא הריק כשאני מהרהר במילותיו האחרונות.
"אני הולך עכשיו," הוא אמר. "יבוא יום וגם אתה תוכל לבוא."
פעמיים באותו הערב הציעו לי מקלט, מקלט מהחובה, מקלט מהסכנה,
מקלט מהמלחמה. אפילו מקלט מיצור הסיוטים שאיתו חלקתי את ביתי
ואת חיי.
ניזכרתי בסיפורו של הדוקטור על החוף האבוד ועל השירה הפראית
מתחת לשמש העזה.
לפתע חשתי בעייפות עצומה.
"המוות הוא לא הסוף," כמו שאומרים הליצנים באימפריה הטרומפית.
"לפעמים הוא בקושי ההתחלה."
הייתה לי כל כך הרבה עבודה לעשות.