ישבתי על ספסל בגן
הבטתי אל נגוהות הרקיע
או שכותבים נגואות
אני לא יודע
הבטתי אל הנוגה
ובכיתי
לא יודע למה בכיתי
הכול בבת-אחת

קמתי משם והלכתי לפרדס
תפוזים יפים היו בפרדס
וכל תפוז - מלמיליאן
קטפתי תפוז
קילפתי ואכלתי
ואיש אחד צעק עליי -
"למה אתה אוכל מהתפוזים"
"הפרדס לא של אבא שלך"
הוא צעק

אז קמתי משם ופניתי אל הכביש
הלכתי במדרכה הצרה,
אבל היא הייתה צרה
אז הלכתי על הכביש
מכוניות צעקו וצפצפו
אנשים היו כועסים נורא
"מה, אתה מנסה להרוג את עצמך?"
"הכביש הוא לא של אבא שלך"

ראיתי אותי קם והולך
אבל לא קמתי ולא הלכתי
ראיתי אותי קם והולך,
אל עולם יפה יותר
שההיגיון שלנו לא מבין
וראיתי אותי זורח
כמו השמש בשקיעה
אבל בעצם הייתי מוטל על הכביש
כשאנשים צועקים עליי
וחלק בועטים בי

זחלתי על הכביש והם בעטו בי
זחלתי על הכביש והם קיללו אותי
ולא רציתי להיות כאן
רציתי להיות בעולם היפה
שההיגיון שלנו לא מבין

ואז הגיעו מכוניות משונות בצבעים משונים
עם אור כחול למעלה מהבהב
ושריקה של צרעות
ואני השתוללתי -
כי לא רציתי להיות כאן
ואז לא הייתי
והתעוררתי בחדר קטן
עם מיטה

מישהו הביט בי מהסורגים, מהצוהר
ופתח את הדלת
ושאל מי אתה ומה אתה
ולקח אותי לחדר לבן
וכל הזמן שאל שאלות

ואני לא ידעתי לענות לו
הוא שאל ואני לא ידעתי לענות
ואז הוא שתק הרבה זמן
והסתכל בדפים ויצא וחזר
ושתק הרבה זמן
ואז אמר אתה יכול ללכת
לאן ללכת? שאלתי אותו.