זה היה החודש הראשון של בוב בעבודתו במשטרה. הוא לא היה בחור
מבריק במיוחד, אבל הוא היה מאד חרוץ ומסור. עוד מילדותו היה
חובב מושבע של סרטי משטרה ובילוש, והחזיק מעצמו כמי שממש מבין
בתחום (גם אם הידע שלו התבסס יותר על קלישאות הוליוודיות ופחות
על דברים כפי שהם במציאות). הוא כמובן חלם להגיע יום אחד לעבוד
במשטרה. בסופו של דבר, מעט אחרי גיל 30 ואחרי מספר שנים בהן
עבד כדוור, אזר עוז וניגש לקורס הכשרה לשוטרים. הוא סיים את
הקורס (אמנם לא בהצטיינות יתרה, אבל הצליח לקבל ציון עובר),
והתקבל לעבודה באחת התחנות הראשיות בעיר. כשוטר טירון הוטלו
עליו בעיקר מטלות משרדיות שונות ומשונות, שאמנם היו חשובות,
אבל לא ממש סיפקו את תאבונו של בוב לקצת אקשן, כזה כמו שרואים
בסרטים. בלי קשר, מה שכן סיפק את תאבונו במהלך העבודה בתחנת
המשטרה היו דונאטס מבריקות שסופקו דרך קבע, ובהחלט לא עזרו
לגזרתו העגלגלה. לא אחת ניתן היה להבחין בשרידיהן הדביקים על
שפמו הדקיק והאדיוטי למראה.

באחד הבקרים הגיעה לתחנה גופתו המרטושת של גבר, שנמצא זרוק
בסמטה אפלה באזור תעשייה. רשיון הנהיגה שנמצא בארנקו נשא את
השם ג׳ון סטנלי. הגיל שהופיע היה 45. בתמונה הופיעו פנים נאות,
שלא דמו כלל לפנים המושחתות של הגופה שהובאה לתחנה. לאחר בירור
קצר, גילו שג׳ון סטנלי היה נשוי. אשתו היתה ליסה סטנלי. שוטרים
נשלחו לכתובת שהופיעה, בכדי לבשר לה את הבשורה הקשה, ולבקש
ממנה להגיע לתחנה להליך זיהוי הגופה.

על בוב הוטלה המשימה ללוות את גברת סטנלי בהליך הזיהוי, ולדאוג
שהכל מבוצע בהתאם לפרוטוקול. בוב, נפוח מתחושת שליחות וחשיבות
עצמית, אמר למפקדו ״הליך זיהוי גופה. אין בעיה אדוני, אני אדאג
לזה״. הוא ראה את זה מתבצע עשרות פעמים בסרטים, והיה נחוש לבצע
את המשימה על הצד הטוב ביותר. ״סוף סוף קצת אקשן״, חשב לעצמו.
הוא ניגש מיד להכנות.

כשגברת סטנלי הנסערת הגיעה לתחנה, ניגש אליה בוב והוביל אותה
דרך אחד המסדרונות לעבר חדר בעל דלת עץ עבה. היא קיוותה שאולי
מדובר בטעות בזיהוי, שאולי זה לא ג׳ון. אבל מצד שני, הוא לא
חזר הביתה אתמול בלילה, והיא לא הצליחה להשיג אותו בטלפון. זה
לא היה אופייני לו. היא ידעה שמשהו לא טוב קרה. למעשה, היא
עמדה להתקשר בעצמה למשטרה באותו בוקר כדי לדווח על היעדרותו,
אבל השוטרים שהגיעו הקדימו אותה. בוב, מצידו, היה נרגש מהמשימה
הרצינית שהוטלה עליו, והצליח אך בקושי להצניע את הגאווה העצומה
שחש לאור ההכנות המאד מדוקדקות שביצע, כדי שההליך יושלם בצורה
החלקה ביותר. הוא כבר דמיין בעיני רוחו את המפקד מזמן אותו
למשרדו ומרעיף עליו דברי שבח על מקצועיותו הרבה. הוא העריך שיש
אפילו סיכוי די טוב שהוא יזכה לקידום. גברת סטנלי, בתוך ההלם
והמועקה שחשה, זכרה גם היא סצינות מסרטים בהם אדם נאלץ לזהות
גופה בתחנת משטרה. היא לא האמינה שעכשיו היא בעצמה נמצאת
בסיטואציה כזו במציאות. היא ציפתה שכשיכנסו לחדר, השוטר ישלוף
מגירה גדולה מארון מתכת, ובתוכה תראה את בעלה שוכב חיוור ונטול
רוח חיים. ככה מתרחש ההליך בדרך כלל. אולם, לא כך קרו הדברים.

כשנכנסו לחדר לא היה בו ארון מתכת. במקום זאת, היה זה חדר כמעט
ריק ובו חלון זכוכית, שניצב במרכז הקיר שממול לדלת. השוטר סימן
לה להתקרב לזכוכית. בצעד מאד מהוסס היא התקרבה. כשהביטה מבעד
לזכוכית ראתה חמישה גברים עומדים בשורה ומחזיקים בידם מספר בין
1 ל-5, כשמאחוריהם קיר לבן ועליו קווים שחורים וסימוני גובה.
״מה. מה אני אמור...״ המילים נעתקו מפיה. לקח לה רגע להבין מה
בדיוק היא רואה, וכשזה קרה הבחינה בפרט נוסף בתמונה הבלתי
הגיונית שנחשפה מול עיניה. בניגוד לארבעה מהגברים שזזו מעט
והפגינו אי אלו סימני חיים, גבר מספר 3 היה לחלוטין גופה. גופה
שאיכשהו הוצמדה לקיר כאילו בתנוחת עמידה, אבל באופן מאד מרושל.
הוא נראה קצת כמו דחליל שמוט ראש, שמשום מה לבוש בחליפה
יוקרתית. זה ללא ספק היה בעלה. היא זיהתה אותו. היא הצליחה
לפלוט בקול רפה ״מספר 3״, ולאחר מכן התעלפה וצנחה ארצה.

בוב כבר לא זכה לקידום. הוא אמנם זומן לשיחה במשרדו של המפקד,
אבל בהחלט לא היתה זו שיחת תשבוחות. את הצעקות שנשמעו מבעד
לדלת המשרד זכרו השוטרים בתחנה עוד שנים רבות. גם את בוב הם
זכרו עוד שנים רבות, כשהזכרון לא אחת מעלה חיוך על פניהם ואף
פרצי צחוק פרועים ובלתי נשלטים.