חיפשתי את דרכי
בין גדות הנחל היבש.
בין הסלעים,
בין השיטים.
דרומה, כל הזמן דרומה.
ארבעה יעלים
פרחו מהעץ.
עודני רחוקה
יעל חומק ממני.
בוהה בגבי המתרחק,
מבטו שואל
אוכף הדרך הנגלית
מחייך אליי,
מזמין
מחשבותיי מתערבלות
בקצה התודעה.
שוב סובבות באיטיות
סביב אותה הנקודה.
ילדה,
לא טוב כך לטייל לבד.
תמצאי לך חברים!
(ברור, מיד)
ואגב,
מהו שמך בישראל?
למקרה שייחפשוך
אני שואל
שמעתי אותם
לפני שראיתי אותם.
לפני שהם ראו אותי
נופלת על התחת.
חברים!
יותר מזל משכל.
אנשים טובים -
כנס המים במדבר.
שיטים ויעלים ידעו -
מעט אך לא ייחסר.
רצון לחלוק
ופחד שלא די. מה לתת
כשאין לי?
אחרי העלייה יש ירידה.
אחריה אוהל להקים,
אוכל לבשל,
מקלחת מגבונים,
אהובים רחוקים.
שחר יפציע.
ואז עוד עלייה,
וירידה,
ואוטובוס הביתה.
למי התפללתי?
מלפניי, מעליי ומצדדיי
רק כוכבים
סלעים מפוספסים
כסוכריה
וקוביות זרוקות
ילד ענקים היה פה.
תכף יתדות.
מה אם יהיו הפעם
רחוקים מדי?
אם בשמו יש -
"מעלה"
מומלץ שלא לרדת בו
הכיוון ההפוך
תמיד נדמה לי
בלתי אפשרי
בראש המעלה
צילו הארעי של סלע
מספיק לי בדיוק
לא הכיש אותי נחש
ולא עקץ אותי עקרב
אבל פרחי מדבר
סגולים קטנים
ראיתי גם ראיתי |
