בקצה הרחוב שמוביל ללב שלי
יש גדר אבן נמוכה, פשוטה.
למי שמעז לדרוך עליה
מצפה זינוק אל החול הרך.
שיעטוף אתכם כמו הטלית של סבא
שליטפה אותי כמו יד האלוהים
ואני אמרתי: נעשה ונשמע
הייתי מתעורר מוקדם, מתלבש, מחכה שישאל אותי
אם אני רוצה ללכת לבית הכנסת.
הלב קופץ כשהוא אומר:
נקצר דרך החולות,
שעטפו את עתיקות כמו טלית של קודש אבל של חול
והתעלמו מגדר האבן הקטנה.
אני זוכר את השמש והים.
הנעליים התמלאו בחול,
הלב בקדושה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.