אני נחל כזב, נדמה לי שמצופה ממני לזרום הרבה יותר
חזק. לייצר
מראות אקסטרא אורדינר של שיטפונות, אולי
מפל, בירידה לעומק הקניון השחור שהוא אני.
במקום זה אני נחנק מהאבק של עצמי,
עדיין נאבק לנשום, תקוע
בשולי קיץ אינסופי, אספי אותי
להיקוות בתוך עינייך, מגבעת קש צפה על פני מים רבים, רכים,
עינייך שואלות מתי אהיה ברור כמו קו מתאר של ערוץ מלא במים
שוצפים.

בינתיים ותמיד אני זה שנסחף, עיניי
בצבע בוץ עכור
ובכל פעם שיורד הגשם
אני מאוכזב ממך ומעצמי.

מביט לתוך חשכת הלילה השותקת
עיניי נקודות אדומות
קטנות
כבות.


בכל פעם שיורד גשם אני מרגיש שאני מאכזב אותו בדיוק כמו שאני
מאכזב אותך ואת עצמי.