אף אחד בכיתה לא היה מרוכז בדבריה של המורה, למעשה, אפילו היא
בעצמה לא נראתה נלהבת במיוחד בנוגע לשיעור. משהו על מגילת
העצמאות. היה יום קיץ חם והחופש הגדול כבר נראה באופק. שרון
ישבה על יד החלון, היא הניחה לרוח הצהריים החמימה להיכנס מבעדו
וללטף את שערה, להפיח קצת רוח בחולצת בית הספר הלבנה שלבשה.
היא הניחה את לחייה על כף ידה, והניחה לעיניה להיעצם. בתחילה
רק לשניות ספורות, כאילו לא במתכוון, אך במהרה ובאמת שבלי
להתכוון, כבר צללה אל ים התכלת שבחלומה. היא מצאה את עצמה צפה
על פני מי הטורקיז הצלולים ומעליה שמיים תכולים, כמעט בלי
עננים ושמש צוהריים זורחת בזהב. היא הניחה לעצמה לצוף כך סתם
על פני המים בלי מחשבות ובלי מטרות. סתם להביט כך בשמים. לבהות
בשמש. בענן חולף. עיניים כחולות על פני ים טורקיז. ככה יותר
טוב, חשבה לעצמה, אין לאן  למהר. מספיק טוב כאן. עכשיו.
היא הרימה מבט אל החוף. הוא נראה קצת רחוק, אבל לא רחוק מדי.
אפשר לשחות חזרה לשם אם תרצה בכך. זה הרגיע אותה. היא הביטה
מטה וראתה שמתחת לרגליה המים צלולים מאוד ואפשר לראות בבירור
את הקרקעית. קרקע הים ריצדה בקרני האור הזהובות שהגלים הקטנים
שוברים פנימה לתוכם. מתחתיה ממש הייתה שונית אלמוגים. היו שם
כמה להקות דגים צבעוניים שבאו לבקר אלמוגים חברים שלהם מפעם.
היו גם להקות של דגים כסופים, שהתפזרו בכל פעם שדג גדול יותר
התקרב. שרון לקחה נשימה עמוקה, וצללה. עוד ועוד צללה והעמיקה.
בהתחלה השונית נראתה כה קרובה אך ככל שצללה נדמה היה שהשונית
רק מתרחקת. היא לחצה באצבעותיה על אפה ונשפה כנגד הלחץ הגובר
באוזניה.
היא יכלה לראות סרטנים קטנים מטיילים על אבנים גדולות, מאיימים
כנגדה בצבתות הגדולות שלהם, "בואי נראה אותך מתקרבת לפה". היו
גם תמנונים שמנים שיותר עניין אותם לנוח בצל האצות. שרון חתרה
לעברם עוד ועוד, אך משום מה, עם כל תנועת חתירה, כל אלו נראו
מתרחקים צעד אחד נוסף. לבסוף נגמר לה האוויר, היא וויתרה,
ועלתה חזרה אל פני המים.
חבל, חשבה לעצמה, דווקא יכול היה להיות נחמד לשחות בין
האלמוגים האלו. אני הייתי כבר מראה מה זה לסרטן החצוף הזה.
בלית ברירה היא שבה והביטה אל השמש והשמיים הכחולים. היא לא
חשה צורך למצמץ בכלל. גם אם הייתה סוגרת את עיניה לא היה לה
ספק שהייתה רואה בדיוק את אותו הכחול. כל המחשבות והדאגות שלה
הרגישו אז כמו דגיגים כסופים קטנים שוחים מתוך אוזניה אל
טורקיז הים, מצטרפים ללהקות הדגים שבמעמקים. אלו שהיא לא יכולה
להגיע אליהם. כמה מוזר זה מרגיש שכל המחשבות שוחות לך מהאוזן.
מדגדג נורא אבל גם חלקלק.

לאט לאט, היא הרגישה כאילו מישהו מושך קלות בשערה. היא הביטה
לאותו כיוון וראתה באופק שקע מוזר בפני המים. מערבולת.
המערבולת איימה לבלוע אותה. לרגע שרון השתנקה בבהלה, אבל אז
זיכרון צף ועלה בה. היא נזכרה במשהו שחברתה פעם אמרה לה - אין
טעם להתנגד למערבולות. מה שצריך לעשות הוא פשוט לזרום עם הסחף
ובסופו של דבר המערבולת תוציא אותה לחוף מהצד השני. מי שמנסה
להתנגד למערבולת בסופו של דבר מעייף את עצמו ואז הוא טובע כי
אין לו עוד כוח לשחות. אז זה בדיוק מה שעשתה.
היא הרפתה את גופה והמשיכה לבהות בשמיים הכחולים. היא נתנה
למערבולת לסחוף אותה וכבר הגיעה לקצה המערבולת וחשבה לעצמה כמה
שהיא נראית כאילו מישהו הוציא את הפקק באמבטיה של הים. המחשבה
הזאת הצחיקה אותה.
היא לא נפלה פנימה לתוך המערבולת, רק  סבבה סביב שפתה והביטה
בה בעניין רב. לפתע ראתה בתוך המערבולת משהו מוזר. מעין חזיון.
היא ראתה להקה של דגיגים כסופים קטנים שוחים ביחד ומדי פעם הם
מסתדרים יחדיו ויוצרים מילים. כמו בטקס של יום העצמאות.  בכל
פעם רשמו מילה אחת, התערבבו ואז הסתדרו מחדש לעוד מילה. כך שוב
ושוב. תחילה לא הבינה מה פשר הדבר אך לבסוף הצליחה לקרוא
"שרון. תדליקי. את. הדוד. המים. קרים. לנו."
היא לא הבינה.
"מה? תגידו אתם לא המחשבות שיצאו לי מהאוזניים?" שרון לא היתה
בטוחה אם זה אכן מה שראתה כי מהר מאוד כל הדגיגונים נעלמו
והגלים עירבלו את הכל. התמונה נעלמה כמו חלום ששרון כבר לא
היתה בטוחה אם בכלל חלמה. כמו שחשבה - המערבולת חסה עליה
והובילה אותה חזרה ישר לחוף.
שם ישבה על החול הלבן החם. מתחממת תחת שמש זהובה. היא הביטה
במים ונזכרה בשונית האלמוגים שנראתה עבורה כמו עיר קסומה
מהאגדות. הלוואי ויכולתי לגור שם, נאנחה.
בזווית עיניה, על קו המפגש של החול במים, הופיעה לפתע קונכייה
גדולה. קונכייה מהסוג שאם מצמידים לאוזן אז שומעים את הים.
שרון הצמידה אותה לאוזן ושמעה קול קורא לה "שרון... שרון ..."
קונכייה מוזרה חשבה.
"שרון... שרון..."
אט אט שרון התעוררה מהחלום. סביבה כל החברים שלה והכיתה
מחייכים ומביטים בה. "בוקר טוב שרון", אמרה דנית המורה.
"בוקר טוב", ענתה שרון וחייכה.
המורה המשיכה בשיעור ושרון חזרה להביט החוצה מהחלון אל החופש
המתקרב. היא הניחה לרוח הקיץ החמימה לנשוב בשערה.