האדישות חוותה מרגוע המגן שלי סדוק
המציאות נתנה לי פרס ובשברים אני עסוק
אסור להיכנע לשפל בדיוק באה גאות
ונדמה שאני בשל לחוות שוב חוסר וודאות

את באת משום מקום כמו סערה ביום בהיר
וגם עם אלף קלישאות הן לא יצליחו להסביר
אבל אני עוד בשלי שלחת לי חבל אל הבור
מאבק בין הרגלים אל הרצון שלי לחזור

למציאות, לחוויות, לרגשות בלי מחסומים
לקיום נקי מרעל בתוך הביב שהוא אני
אבל עוד לא השתנתי אני עדיין מתכסה
באדישות מתוך הפחד
לחרב מה שעושה

וכולך כמו קרן שמש בעולם כל כך אפור
ישן בשביל המחר ולא כי לא רוצה לזכור
והכלום עדיין פה, הוא יושב לי בחזה
ומגן מציפייה, מאכזבה ומאזן - אותי,

שנים חייתי בתקווה
ואז כשסוף כל סוף אני חוויתי אהבה
הכול נותר עמום וכך הפסקתי לקוות
ואני עדיין לא מקווה אבל אולי טיפה פחות

וזה שלך, זה בזכותך
אז גם אם שיט לא יסתדר
תודה שזרקת לי חבל
שלא תלוי ממאוורר

אני עדיין די דפוק ואכול אשמה שקטה
שמסתכלת כל הזמן ואיכשהו אנ-לא נרתע
לא אזכה למחילה והאמת אנ-לא ראוי
ועל אף ההתחלה אני צופה לה סוף דהוי

בתכלס מי יודע, אולי באמת אצא
אולי סוף סוף ארגיש שלם ואתרצה
אולי חומות האדישות נסדקו בול במידה
הנכונה להישמר אך בכל זאת להיפתח

היו בצהל גם רגעים יפים