טינדר מטשטש לי את הכלום
מחבק ת׳אשליה שמעמיס מעל הרגש האטום
מעל הכלום מעל הכלום
כאילו שנלחם כדי לצאת מתוך הכלוב
ואני לא, לא מנסה ולא מרגיש על זה אשם
לא עשיתי ראפ שנים שאני רק רושם
מזמן כבר על הזין שלי, הספורט ההצלחה
להילחם על החיים גם כשהכול בדעיכה
כבר על הזין שלי, הדעיכה הפכה שגורה
נשבר לי מתקווה שבורה והמציאות האפורה
מלהתאהב ולהרגיש,
לנסות למצוא סיבה בתוך יקום כזה אדיש
להתיש עצמי במירוץ "כל כך חשוב"
היום רץ כי לא נותר לאן לשוב,

שני קרסוליים נקועים, כתף חורקת
עוד לא בן עשרים
הלב מוחק את
הכול כי קשה להתמודד
עם חששות
אז גרמתי ל-הכול להתפוגג ללחישות
וברגשות אין שום ויסות אני תמיד בקיצוני
חייב ת׳זוגיות או שלהיות לבד תמיד
להרגיש הכול חזק או להשתיק כל קול תמים
ולהתנחם לי בעובדה שאני סתם קדקוד סתמי
גם הזנחתי את הראפ והפכתי מתנשא
ובכל תחום שבו נדרשתי, נהפכתי מתחזה
מצג שווא של איש כזה, אמתי ובמרדף
להשתפר אבל כרגע אני חש כמו איש דף
אשר נשטף לו עם הזרם
והתקווה כבר לא עוזרת
גישת ה״על הזרג״
גבתה את המחיר
העולם הצבעוני שלי הולך ומאפיר
פעם ידעתי הכול, היום אנ-לא מבין דבר
וזה סבבה אבל
הזעזוע במעבר
מערער אותי כל יום
הבלבול מנת חלקי
ואנ-לא יודע אם זה חולני או שתקין
התבגרתי? התנכרתי? שניהם או אף אחד?
אנל-א בשל לטוס יחדיו ולכן עוד עף לבד?
במקום לפתור ת׳בעיה ממלא עוד דף לבן
ובידיעה שהיא בחוץ אני מחפש בו אהבה


בזמנו המלחמה בין לתפקד כספורטאי לבין להיות מוקדן בצבא בעל
כורחי התישה אותי