אני חווה את רגשותיי מבעד לשמיכה עבה
הם רעשו וגעשו אבל רק קול קטן עבר
אני מתארגן וכשאני יוצא אני עדיין מכוסה שם במיטה
הם מנסים להעיר אותי אבל אני ישן בעמידה

אני חיי מתוך מיטתי הבטוחה והמשעממת
להתעורר נהיה מפחיד אז נפלתי לתרדמת
המציאות שלי חלום היא עמומה ומדומיינת
ואני שוקע לתהומות מתוך המיטה המזויינת

והאמת שזה לא כזה נורא, חמים פה ונעים
וגם כשהמציאות דוקרת הדם נספג במצעים
ואני מתנמנם מתוך הפוך כשבעבר הייתי קם
הקיום שלי הוא חלום והעולם שלי נתקע

זה לא כואב, אם זה היה הייתי נאלץ להתקומם
אל מול הכלום התהומי שמגן וגם פוגם
אני לא באמת ישן, רק מתכסה בשמיכתי
בזמן שאני נוהג לעבודה ושוזר בה שִימחַתי

שמחה ששרה ורוקדת בתקווה ובששון
חבל שהשתכנעתי שבתקווה שוכן אסון
לכן נכנסתי למיטה ואני לא יודע איך לצאת
כמו מינוטאור בתוך מבוך, מינוטאור די עצל

אולי עליי לחפש חוט אדום ולחזור לחוות חזק
כך שאפילו מבעד לפוך ארגיש כאילו אני זז
אבל כשרע השקט ברכה
וכשטוב השעמום גיהינום
אני מתהלך מבולבל במבוכי השמיכה
ואיני יודע אם לשמוח מכך או לזעום

הבלבול מנת חלקי ואין בי החלטה
האם לנסות להתרומם ולהסתכן בנחיתה
או להמשיך להתכרבל בגעגוע לָשִמחה
בינתיים אמשיך לחיות חיי מבעד לשמיכה