בכל שנה ביום ההולדת שלי יורד גשם.
גם אם רק בערב, גם אם זה טפטוף.
בחמישי בדצמבר כל שנה, בישראל שטופת השמש, השרב וחילופי
העונות, יורד גשם.

והשנה הכל מוזר פתאום.
השנה, גם בדצמבר הולכים בחולצות קצרות ובלי מטריה.
משהו מוזר קרה השנה, כשהחורף הוא חם והקיץ יותר, כשאי אפשר
לדעת מה הולך לקרות, כשלא מרגישים בטוחים גם בבית מתחת לשמיכה
העבה.
כשהעולם חרב עלינו, כל מה שצריך זו אמת אחת ברורה, קבועה
ויציבה, כעונות השנה.
וגם אם מחר לא נהיה, השמש תזרח, הערב ירד, העולם כמנהגו נוהג.


אבל כשהשמש מסרבת להרפות בחודש דצמבר, מטגנת אותנו תחת הגריל
הלעגני שלה, משהו פה לא מסתדר.
כי איך אפשר להמשיך כרגיל כשהעונה לא עונה לתחינתנו ולא
מתחלפת, הגשם לא מרטיב שדות ירוקים והרוח לא מעיפה עלים ושקיות
פלסטיק ולכלוך בהוריקן קטן משלה.
איך מצפים מאיתנו לקום בכל בוקר ולצאת אל העולם, כשבבירור הכל
לא הגיוני והאמת לא נכונה.
איך העולם שותק, כשמסביבו יקום שלם שורק ברוחות גועשות, גשמים
אימתניים וסופות שלגים, איך הוא יכול להישאר בבועה החורפית
הקטנה שבנה לו, להתעלם מכך שאצלנו כבר כמעט חודשיים שלמים
קיץ?
כבר כמעט חודשיים שלמים של קיץ כשצריך להיות חורף.
כמעט חודשיים שלא מתעטפים בחלוק חמים אחרי מקלחת.
כמעט חודשיים שלא שותים מרק בערב.
כמעט חודשיים.

פתאום משום מקום ביום ההולדת שלי, התחיל לטפטף.
בהתחלה מעט, אחר כך הטיפות התעבו והתגברו.
ולבסוף - גשם. הרבה הרבה גשם.
ורעמים וברקים שמקפיצים מהרגליים.
אבל סוף כל סוף יש חורף ואין קיץ.
ומשהו בי מקווה שזו סופה של תקופה ולא רק סופת רעמים.