יש משהו בשקט ששורף לי בחזה,
יש משהו ברוגע שנצרב ולא עוזב.
שניה אחרי שהעולם חרב והתרסק,
כולם בשקט לדקה והעולם שותק.

אחרי שריפת בתים, ריסוק של מציאות,
ועריפת ראשים, וחוסר בהירות.
על מה עברנו ואיך הלאה ממשיכים,
כמה נלחמנו עד שהפכנו לאחים.

יש משהו בשקט שכופה עליי אחדות,
אין מה לריב על שהיום נראה כמו שטות.
איך הביחד הוא השריון הכי עמיד,
ואיך שכחנו שבלעדיו כבר אין עתיד.

והדמעות כמו הפכו נחלת הכלל,
גם אם איננו מכירים את שנפל.
כולנו יחידה מובחרת של העם,
נלחמים כדי לחיות כמו כולם.

יש משהו בשקט המיוחל שעוד לא כאן,
שעוד יגיע והלוואי ישאר איתן.
אל מול כל מי שרק יחשוב או ינסה,
לשוב לפגוע בביחד המנוסה.

שוב לא נשכח שכל אחד כאן הוא אוצר,
כולם שונים אך השלם הוא העיקר.
וכאגרוף נצעד יחדיו אל המחר,
רק שישובו ונדע ששוב מותר.

לחלום עתיד כעם בטוח בארצו,
משהו בשקט של אדם ואדמתו.
כל אחד תורם במה שהוא יכול,
וכך ביחד נצמח מכאן, שוב לא ניפול.