ערב יורד על עצי הערבה הבוכיה.

בערב יושבים אנו אבלים
בכינורות, חלילים ואבובים
ומבכים את מתינו,
את חללינו, את שבויינו, חטופינו ונעדרינו.

מצטופפים במרחבים מוגנים
כשממעל הטילים שורקים
רקטת חמאס, כיפת ברזל
ותהילים נגד טילים.

מחכים לאיזו מתקפה
אולי כניסה קרקעית
שמבוששת לבוא.

כמו מחכים למשיח,
או לפחות לאיזה ג'וזף ביידן אמריקאי.

ולאט לאט מחלחלת ההבנה
ששום דבר טוב לא ייצא מההמתנה
וששום נחמן שי לא יגיד לנו לשתות מים
ולצאת מהחדרים האטומים.