בעיירה מנומנמת, שבה השמש זרחה,
חי אדם עם לב, שבו הריקנות גוברת.
הוא התעורר כל בוקר, עם כמיהה לא ידועה,
בלי שום קשר, הוא היה נודד לבד.

כשהשעון מתקתק, במעונו השקט,
הוא היה מציץ דרך החלון, שם העולם זרם בחופשיות.
אבל ימיו נמתחו לפניו, כמו מישור ריק עצום,
והוא השתוקק למטרה, להתנתק מהשרשרת הזו.

הו, האיש שאין לו מה לעשות, איך הוא נאנח,
כשהשעות חלפו, עם דמעה בעינו.
הוא היה מסתובב ברחובות, אבוד במחשבותיו,
מחפש משמעות, שנפשו חיפשה בעוז.

הוא היה משוטט לפארק, שבו ילדים היו משחקים,
הצחוק שלהם כמו מוזיקה, מאיר את האפור.
הוא ישב על ספסל וצופה בהנאה שלהם,
משתוקק למטרה, לגרום לחייו שלו להתלקח.

יום אחד, זר הגיע, עם מטרה בראש,
פרויקט להתחיל, עם חזון ברור.
הוא הציע לאיש הזדמנות להיות חלק,
מתוך מאמץ גדול, להצית את לבו האבוד.

בתקווה חדשה, עיניו של האיש נצצו,
שריפה ניצתה, שם פעם נראה היה,
שימיו יהיו ריקים, חסרי כל עידוד,
אבל עכשיו, התגלתה מטרה, ברורה.

הוא עבד יום ולילה, יצק תשוקה ומיומנות,
יצירת יצירת מופת, שנתנה לו ריגוש.
מכלום למשהו, הוא סוף-סוף נסק,
קיומו הריק, כעת משוחזר במלואו.

הו, האיש שאין לו מה לעשות, הוא מצא,
מטרה ששווה לחיות, שמחה מסביב.
כבר לא אבוד בצללי הייאוש,
אבל משגשג עם מטרה, בעולם כה הוגן.

אז זכור, חבר יקר, כשאתה מתעורר בכל יום חדש,
אם אתה מוצא את עצמך אבוד, בלי שום דבר לומר,
חפש את מטרתך, תן לה להדריך את דרכך,
ולהפוך קנבס ריק, לבלדה לנגינה.