ירדתי על ברכיי שוב
כשאני מצפה לגאולת ישראל
ודפי לא תבוא הלילה,
כך היא אמרה
המלחמה עושה לה לא טוב

היא מסוגרת בביתה על מנעול ובריח
שותה ערק בלי חשבון, כמו מים
הפסיקה לשתות קפה
הפסיקה לאכול ביצים

היא גונבת חיבוק מ-גבר
בכניסה לבית הדירות שלה
ואומרת לו - תשמור על עצמך
אנחנו לא חיילים

הוא הולך לקנות סיגריות וערק בלילה
קוראים לו זאב, מכנים אותו זאביק
הייתה לו גאווה גדולה בנעוריו,
ידע להוריד את האגו
עכשיו הוא זקן בשנות הארבעים
מסתחבק עם המוכרים
שנותנים לו עוד מצית נוסף
והוא חוזר לביתו ויודע שימיו ספורים
אבל לא מפסיק לעשן, לא מפסיק לשתות

ודפי מדברת אתו בסוד בלילה לפני השינה
הקול שלו והמילים שלו עושים לה טוב
מסדר לה את הראש כדי שתוכל להירדם
בין יום ליום של הפצצות

והוא אומר לה - את יודעת שאני לא אוהב
את כמו אחותי
והיא אומרת - זה קשר עמוק יותר

והיא שומעת את השירים שעושים לה טוב
ונרדמת, כאילו נשענת, עליו
ובבוקר היא קמה לעבודה ועובדת על אוטומט
בערב היא כותבת שירים

והוא נותן לה נשיקה על המצח
ואומר את בליבי
והיא מחבקת אותו בכניסה לבית הדירות
מסניפה את ריח הסיגריות
ויודעת שתחייה הרבה אחריו
והוא מושך את שפתו העליונה בתנועה האופיינית לו
ונפרד ממנה
כל רגע ורגע יכול להיות אחרון
היא מערימה זיכרונות ממנו כמו שמיכת פוך.