היה שם פרח שלבלב לבדו בשמש
זקוף על תלולית דשא,
פורש גאווה עלעליו אל השמש

עברתי לידו, ראיתי אותו
ב-שוטטתי לבד בשדה
סביבי עוד מלא שדות עם מלא פרחים

בידיים שלי עיבדתי את השדות האלו
הלכתי בהם כולם ברגליים שלי
והפרח הזה חצוף,
חושב שהוא קיים רק מ-כוח עצמו,
בזכותו ובזכותו בלבד

בעולם של הפרח עצמו,
הוא משהו מיוחד, יחיד ומיוחד
הוא לא יודע,
אני יכול לעקור אותו על שורשיו בחמש אצבעות,
תוך פחות מ-עשר שניות

הסתכלתי עליו,
כל-כך גאה ומרוצה מעצמו
הגאווה כפוית הטובה שלו חרכה את לבי,
אך הנחתי לו בגאוותו להתמוגג,
בו בגאוותו, השארתי אותו בעולמו בו קיומו,
כאילו תלוי בו, כאילו בזכותו
והלכתי משם
יש עוד שדות רבים לעבד
ופרחים רבים לשתול.