אוסף ילדים חסרים - ואז מנביט. מנשים. משקה. מטפח.  עוטף באהבה
. בכוח.  כולם היו בניי. את כולם נטשתי.    נוטש בשבילם.  
כשאוסף אותם  מתמסר לחלוטין.  מנער מחזק. מקלף מגרד פצעים
שותתים. מתפלל. מראה להם שזה לא חייב להיות גורל - החוסר.
יודע שבעזרת השם - הם יכנעו. ויפרחו.   מלכתחילה בוחר אותם
קשוחים, ולכן יודע שיכול להיות מולם חד כתער. המראה שמציב מולם
- קשוחה ומוקצנת. לפעמים אפילו יותר מהם, ומהסיפור העצוב של
חייהם. מראה נוקבת. אמיתית.  יודע שהם יכולים לשרוד את האמת
הזאת, ויודע שרק אותה אני רוצה ויודע לתת. מקדיש להם אותי,
ויודע שמהר מאוד הם רוצים להיות אני. הם רואים רק מה שרציתי
שיראו - ולכן הם יספגו הכול בגבורה. יסכימו לעבור תהליך מענג
ומייסר - שאור גדול מחכה בסופו.   בד"כ בהתחלה המוגלה מבעבעת.
ואז הם כמעט יחנקו. יכאבו.יזעקו. יבעבעו. יבעטו בכול כוחם.
בעיקר הם ילחמו בתשומת הלב העצומה שאני מרעיף עליהם. זה מעולם
לא קרה לפני כן ולכן הם יפחדו. יסרבו להיות הכי חשובים
בעולם...  ואני בשלי. רק הם קיימים. וכך קורה שתמיד בע"ה - ולא
ברגע - הם מתרפאים לאיטם... וכשמשהו כמעט מלוטש עומד מולי, אני
מתחיל לתכנן את הנטישה שלי. היא נהפכת למחוייבת המציאות... כי
הרי בעבורם אני גם ה-: מנטור. הגורו. המושיע. האוהב והמסור.
ממש דגל השלמות... אבל אני גם  הזכרון  והדגל לימים אחרים.
ימים של חוסר.  ימים שבהם אף אחד בעולם - חוץ ממני - לא רצה
אותם...  אותם עיניים ולב שלי, שחדרו לאט בעיקביות ועקשנות אין
קץ שריון של פגיעות אינסופית, שנגעו בכאב ובפחדים הכי איומים
שלהם.  ששחו איתם במוגלה שלהם, וריפאו בנחישות בעוז ובלי רחמים
- הם אותם העיניים שמזכירות להם גם את הילדות הקשה מנשוא. את
רגעי החוסר. את הנטישה. תמיד מגיע הרגע שבו אני יודע בודאות
שאם אשאר - הכאב שבתוכם לא יוכל להשתחרר.  אולי כאב שלכאורה
הוא מטופל לעומק, אבל כאב שהוא לגמרי נוכח. אני בעבורם בעיקר
שייך לזמנים של כאבים ונטישה. של פגיעות על סף הצרחה. זר לא
יבין זאת...   אני יודע שדרך הקצה שבה בחרתי לפעול, כדי להציל
אותם מעצמם - עכשיו מתהפכת.  השיטה פעלה, ועכשיו הם חזקים
מספיק כדי להתחיל ולבוא חשבון - עם העולם. באהבה אבל בנחרצות
ובלי פחד. ממש כמו שלימדתי אותם. אם אשאר יש סיכוי גדול שהם
יחשבו ש...איתי יש להם חשבון...בעיקר עם הטירוף והקצוות שבי.
עם האמת שלא מתפשרת שלעיתים יכולה לרמוס עד עפר פרות קדושות
מזויפות של ילדות עשוקה - כדי להתקדם הלאה.  השתדלתי במודעות
מלאה לתת לנשמה להוביל. אותה נשמה שבגללה אולי הצלחתי להציל
אותם. זאת שנתן לי בורא עולם.                      

אנשים כמוני שחוגגים את הקצה כל רגע נתון, ניחנים באינטואיציה
פלאית לדעת תמיד מתי מגיע הרגע שמתחיל להיות לי מסוכן
להישאר...   יש דברים שטוב לשכוח ולסלוח, אבל בעיקר לשכוח, ואם
אי אפשר - אז לפחות להדחיק.  אם הם לא יצליחו  - אני נכשלתי,
והלכתי עבורם לאיבוד בקצוות חשוכים ועצובים - והכל היה לשוא...
הם ינציחו את הסבל, והם וכול שמסביבם - יסבול. זה רק עניין של
זמן - והם ינטשו את כולם.   את עצמם ואז את הילדים שלהם.
נטישה - זה מה ש'ילדים חסרים'  - מכירים.  זה כמעט ב"די אן אי"
שלהם...  אני יודע שכשאנטוש  - הזכרון הכאב והכעס של פעם -
יוכלו גם הם ללכת מהם. לפחות להיות נוכחים פחות.  אולי...  
ניסיון כואב לימד אותי שאם אשאר הם לא יצליחו לשכוח. כשאני
בסביבה - הם לא יצליחו להעלים את אפקט הנטישה  ששיתק אותם.  
אני יודע שכשאנטוש - אלו שנטשו ואסור היה להם - ידחקו לפינה
לרגע. אותי הם ישנאו ועלי הם יכעסו עכשיו - על הנטישה.
מבחינתי זה קורבן קטן. שנים אח"כ הם אולי יסלחו לי . וכך יסלחו
לעצמם. הישועה שלהם היא גם שלי. בלי שום תשועות. בהשקט ובבטחה.
רק לשם שמיים.