מה היית אומר עם היית עכשיו,
יושב ממולי במבט מחושב.
לומד את נימי בחירותיי וחיי,
איך היית מרגיש להביט כך אלי?

ואולי אם היית רואה אז אולי תתאכזב ואולי סתם תאהב,
ואולי אם היית מכיר אז הלב לא היה מרוסק בי עכשיו.
ואולי השנים שחלפו, הן בך לא הותירו חותם.
אך אני הילדה שנותרה אבודה ובנתה את עצמה דרך דם.

מה היית אומר על הבעל על הנכדים על חיים בלעדיך,
איך היית חווה נפילות, חיוכים עד אינסוף מפיות ילדייך?
והציניות מה היית אומר, אולי היית צוחק מתחבר לשריטה,
ואולי היא בכלל לא הייתה במידה והיית אתה?

כל שנה שעברה עוד אין סוף שאלות אל הדף,
כל שנייה שחלפה כל זיכרון שהלב כה רדף.
שלרגע אחד לא אשכח את מעט הזיכרונות שישנם,
שעבר אז בנה את היום עוד אז לפני שליבך נדם.

והיום ילדי הם יודעים מי אתה ושומעים סיפורים עד בלי די,
משתפת אותם בזיכרון ואתו גם לא מעט מי שהיו חלומותיי.
שתשמור ותגן ותדריך מלמעלה והיום מלמדת אותם,
שאתה שם שומר בין אלפי מלאכים מחזק ומוחא דעתם.

ואתה מה היית אומר מנסה לדמיין אך הדף הוא שקוף,
והעט לא כותבת מאום ונותר לו הלב כה כואב וחשוף.
כי אתה כבר לא כאן אז זה לא משנה מה היית אומר ולמה,
והלב שנשאר מאחור עם הזמן מוצא בסופרים נחמה.
ממלא את החלל שהותרת בהמון תהיות בדממה.