הפעם הראשונה שיוהנס עשה איתי ברוגז הייתה בגלל שאמרתי משהו לא
כל כך יפה על אמא שלו. היינו בדירה של יוהנס ואמא שלו הכינה
ארוחת ערב.

"פראו אובסט, יוהנס חושב שהמספר 13 מביא מזל רע, ובגלל זה אין
קומה 12 במלונות, אבל אני חושב שהוא דווקא מביא מזל טוב. עוד
שלוש שנים יעשו לי מסיבה ע-נ-קית לברמצווה וייקחו אותי
לדיסנילנד ליומולדת 13, אמא שלי לא מפסיקה לדבר על זה!"

פראו אובסט נשמה עמוק, בזמן האחרון היא תמיד עושה ככה. היא
התכופפה לבדוק בתנור אם הפיצה כבר מוכנה. "מיינה זוסן, אנחנו
חיים בברלין. כאן אין נכון או לא נכון. שלושה מיליון אנשים,
שלושה מיליון חיים, שלוש מיליון דרכים לחיות."

לא אהבתי את התשובה שלה, ואמרתי לה את זה כשישבנו לאכול (הפיצה
יצאה שרופה בקצה).

"מה פתאום! אם המספר 13 הוא רע, אז איך הוא יכול להיות גם טוב?
ואם הוא טוב, איך הוא יכול להיות רע? חייבת להיות רק אמת
אחת!"

יוהנס הסתכל על השולחן והפנים שלו נהיו קצת אדומות. אמא שלו
נשמה שוב, יותר ארוך מהפעם הראשונה, ועשתה תנועה מוזרה עם
השפתיים. "די, מספיק, מספיק לדבר על השטויות האלה".

היה ממש לא טעים.

למחרת בבוקר לפני השיעור הראשון ראיתי את יוהנס במסדרון,
ואמרתי לו שאמא שלו לא כל כך חכמה כמו שחשבתי. הוא צעק שאני
מטומטם, ואפילו יצאה לו דמעה אחת מעין שמאל. אמרתי שאני מצטער,
לא הייתי צריך להגיד את זה, אבל הוא עשה איתי ברוגז ארבעה
ימים. הוא הסכים לעשות איתי שולם רק כשבאתי אליו עם תוכנית:
אנחנו הולכים לגלות מי משנינו צודק!

כתבנו ביחד הסכם וחתמנו עליו בפינה למטה. ההסכם אומר, שמהיום
ועד השבוע הבא, אנחנו הולכים לעשות ניסוי: להשתמש תמיד במספר
13, בשביל לקרוא למזל הרע (לפי יוהנס) או למזל הטוב (לפי אני)
- וככה לגלות את האמת על המספר 13!
בערב כשסידרתי ילקוט שמתי 13 עפרונות בקלמר. היה קצת קשה לעשות
מקום לכולם, והייתי צריך לקחת כמה מהחדר של שחר (האחות הגדולה
שלי), אבל אני בטוח שהיא לא שמה לב. כשקמתי שתיתי את השוקו
ב-13 שניות בדיוק (הסתכלתי על השעון!). בדרך לבית הספר ספרתי
צעדים, ואחרי כל צעד 12 קפצתי באוויר.

גם יוהנס עשה הכול עם המספר 13. הוא נשבע לי, שכשהוא התכונן
להכתבה באנגלית, הוא למד רק 13 מילים מתוך עשרים. הוא בא
לשיעור ספורט עם גופיית כדורגל מספר 13 של באיירן מינכן,
ובלילה הלך לישון בשעה עשר ו-13 דקות (אמא שלו סגרה אותו שם
כבר בתשע וחצי, והוא היה צריך לעמוד ארבעים ושלוש דקות ליד
המיטה ולחכות!).

אחרי כמה ימים הבנו שהתוכנית שלנו ממש לא עובדת. לא בא אליי
מזל טוב אבל גם לא בא אליי מזל רע. קיבלתי 80 במבחן בחשבון,
וממש קיוויתי שיקרה משהו לא רגיל עם האו-באן, אבל כל השבוע
הרכבת לא איחרה ולא הקדימה, תמיד הגיעה בזמן.
יוהנס אמר שלאמא שלו יש עכשיו חבר חדש, הוא קצת זקן ויש לו ריח
של סיגריות מהבגדים, ואבא שלו כבר כמעט לא נמצא בבית, הוא בא
רק לפעמים לכמה דקות אחרי הצהריים לשאול את יוהנס מה נשמע
ולקחת קצף גילוח או בגד מהארון, ויוהנס נתן את זה כהוכחה שיש
לו מזל רע, אבל אמרתי ליוהנס שהמזל הרע הוא של אבא שלו, לא
שלו, ואם אנחנו מחשיבים גם בני משפחה בניסוי שלנו, אז לאמא שלו
יש דווקא מזל טוב, כי היא עכשיו עם מישהו שהיא אוהבת. הוא חשב
כמה שניות ורק אמר, "מסכן אבא", וירדה לו שוב דמעה, אבל הפעם
מעין ימין.

אז הצעתי להוסיף סעיף להסכם שלנו: שביום שישי הקרוב אחרי
שיחשיך נלך יחד לפארק האזנהיידה. כי זה יהיה יום שישי ה-13!
אולי בתאריך הזה סוף סוף יקרה לנו משהו מאוד רע או משהו מאוד
טוב. יוהנס לא היה בטוח, הוא שאל אותי אם לא מסוכן להסתובב רק
אנחנו בפארק כשאין אור. "כבר כמה פעמים ראיתי שם שוטרים
שמחפשים לתפוס אנשים רעים". הסברתי לו, שאנשים שמוכרים סמים הם
לא אנשים רעים, להיפך, הם טובים כי הם עושים שאנשים לא יהיו
לחוצים מהבעיות שלהם, ואולי אפילו יספרו עליהן בדיחות, וחוץ
מזה, זה דווקא טוב שיש שוטרים, כי אם יהיה לנו מזל ממש רע
ויקרה אסון, נוכל לברוח ולבקש עזרה.

בסוף יוהנס הסכים לחתום על הסעיף החדש. הוא רצה לבקש רשות מאמא
שלו, אבל כשהוא בא לדבר איתה ביום שישי אחרי הצהריים, הדלת של
חדר השינה הייתה סגורה, וכשהוא דפק עליה היא עשתה כאילו היא לא
שומעת. יוהנס ידע שהיא ערה כי היה מבפנים רעש של נשיקות
מגעילות כאלה עם הרבה שפתון והרבה רוק. אני לא סיפרתי להורים
שאני ויוהנס יוצאים לפארק, רק לשחר, והיא אמרה שזה ממש מגניב
והיא רוצה לבוא איתנו, היא מבינה בניסויים כי היא במגמת כימיה,
אבל אמרתי לה שהיא לא חתומה על ההסכם ואין זמן לעשות בו
שינויים.

היה מפחיד מאוד בפארק, אפילו בשבילי שאני יותר אמיץ מיוהנס.
השמש בדיוק גמרה לשקוע והפנסים עדיין לא נדלקו. דרכנו על עלים
יבשים שעשו רעש ממש חזק יחסית לסתם עלים, כמו סוכריות קופצות
מתפוצצות. לא ראינו כלום! רק המשכנו יותר ויותר עמוק בין
העצים.

"לאן הולכים?", יוהנס שאל. "עושים סיבוב אולי עשרים דקות ואחר
כך חוזרים לבתים שלנו. שמעת את זה?"

חשבתי שמישהו רץ אלינו מאחורה, והלב שלי קפץ, אבל כלום לא קרה.
זה בטח היה סנאי. "יוהנס, תישאר קרוב אליי", ביקשתי.

מרחוק ראיתי הבהובים של אורות, אולי אנשים שעושים קיצור-דרך
דרך הפארק על האופניים, אולי הפנסים של השחורים מאפריקה
שמחפשים להחביא את הדברים שלהם בין העשבים. יוהנס חשב שיותר
הגיוני שזאת רוח של איזה גרמני ממש זקן שמחפשת לרצוח ילדים.
"אין כאן אף אחד, מה אנחנו עושים פה?", הוא התעצבן. לפני
שהספקתי לענות לו, שמעתי את יוהנס צורח, "איייי!" הוא נפל על
האדמה.

"מה קרה?", נשכבתי לידו ומיששתי את הגוף שלו לראות שהכל בסדר.
"יש לך דם?"

"לא חושב. נראה לי שרגל אחת שלי נכנסה לתוך איזה מחילה של שועל
והרגל השנייה נשארה למעלה, ואיבדתי שיווי משקל".

לקחתי את שתי הידיים שלו ועזרתי לו לקום. "מה זה הריח המסריח
הזה? אני חושב שדרכת על קקי של שועל".

"כל הנעל שלי קקי. שייזה!", יוהנס היה ממש מבואס אבל לי הכל
נראה פתאום כל כך מצחיק, שצחקתי... וצחקתי... וצחקתי...

יוהנס חיכה שאגמור, וכששוב היה שקט, הוא לחש, "עכשיו אמא שלי
תבין שהלכתי לבד לפארק".

"לא הלכת לבד, הלכת איתי."

"רואה איזה מזל רע יש לי? למה הייתי צריך למלא את הנעל בקקי של
שועל? זה בטוח בגלל שיום שישי ה-13 היום. ניצחתי."

"מה? ממש לא ניצחת! היה לך מזל מעולה, כי נפלת אבל לא כואב לך
כלום ואתה יכול להמשיך ללכת! אל תעשה את עצמך עכשיו!"

"זאת באמת הייתה טעות לבוא לפה. ברוגז!"

"שוב ברוגז?"

כל הלילה לא ישנתי. בבוקר כתבתי ליוהנס בוואטסאפ.
"יודע מה? ניצחת. אם החבר הכי טוב שלך עושה איתך ברוגז פעמיים
בפחות משלושה שבועות, זאת אומרת שיש לך מזל רע מאוד".
אחרי כמה דקות קיבלתי מיוהנס סמיילי.
שלחתי סמיילי מוציא לשון בחזרה. "הצלחת לנקות את הקקי בלי שאמא
שלך תשים לב?"
"גם אתה החבר הכי טוב שלי", הייתה התשובה שלו.
אני לא אוהב להפסיד.