בצללים המוטלים על ידי אור השמש הדועך,
ניצב בית, פעם אדיר, עכשיו מראה רודף.
קירותיו מתפוררים, מתבלים בחיבוק האכזרי של הזמן,
שריד לתפארת, עכשיו אבוד בבושת פנים.

אזוב וקיסוס נצמדים לחזית המרופטת שלו,
כשהטבע מחזיר לעצמו את מה שהיה פעם מעשה ידי אדם.
חלונות התנפצו, כמו שברי חלום,
לחישות העבר, בלתי נראות לנצח.

פעם חדרים תוססים, עכשיו מלאים בריקבון,
הדים של צחוק, נסחפו רחוק.
גרם מדרגות שבור, המוביל לשום מקום,
תזכורת לחיים שפעם פרחו שם.

הגג, פעם גאה, עתה מלא חורים,
טיפות גשם מלטפות, כמו נשמות נוגות.
האח, פעם חם, עכשיו קר וחשוף,
בלי להבות מרצדות, בלי נחמה לחלוק.

בכל פינה, סיפור שלא סופר,
של אהבה ואובדן, של סודות שמתגלים.
הקירות לוחשים סודות, אבל מי שם לשמוע?
רק רוחות הרפאים של פעם.

בממלכת הצללים, שבה אור היום דועך,
ניצב בית, פעם תוסס, עכשיו מונח בהריסות.
קירותיו השחוקים בזמן, בד של ריקבון,
סיפורי לחישה על הוד שאבדו באי-סדר.

פעם מקלט, בית מלא חיים,
עכשיו שריד רפאים, אכול על ידי סכסוכים.
הגג שלו, פעם גאה, עכשיו תכריך מרופט,
כשהגפנים של הטבע מתחבקות, מחזירות את הגאים.

חלונות, כמו עיניים פנויות, בוהות אל הריק,
חושפות חלומות מנופצים שהזמן הרס.
לוחות הרצפה חורקים מתחת למשקל הייאוש,
מהדהד את רוחות הצחוק ששיתפו פעם.

פעם האח בער בהיר,
עכשיו נשאר רק אפר, מראה קודר.
האח עומד כאנדרטה עזובה,
סדוק וחרוך, היכן שנולדו זיכרונות.

רוחות מייללות מבעד לסדקים, מנגינה נוגה,
כאילו הבית עצמו מקונן על חורבנו.
גרם המדרגות, אנדרטה לימים עברו,
עכשיו שריד שביר, מתפורר מהר מדי.

בארץ נשכחת, שבה הזיכרונות מתפוגגים,
עומד בית, פעם אציל, עכשיו נגוע בצבע.
הקירות שלו, שעוטרו פעם בסיפורים שעברו הרבה,
עכשיו בליה ושחוק, עם הגבס הכבד של הזמן.

הגג, שהיה פעם יציב, דולף כעת עם כל גשם,
כמו טיפות שנשפכות, בפזמון נוגה.
חלונות, פעם נוצצים, עכשיו מנופצים וסדוקים,
חושפות את רוחות הרפאים של העובדה הכואבת של הבית.

מבעד לקורי העכביש והאבק, רוח לוחשת,
נושאת הדים של צחוק, על עצי האלון העתיקים.
בלדה של אהבה, של שמחה ושל צער,
סיפור שסופר על ידי אלה שפעם קראו לזה בית.

פעם מקלט של חום, מקדש של שלום,
עכשיו תזכורת רודפת, כל הצרות שוחררו.
האח, שנדלק פעם בלהבות מרצדות,
כעת עומד קר וריק, נטול טענותיו.

דרך המסדרונות, גרם מדרגות מטפס לשמיים,
המעקה שלו בלוי, כשהזיכרונות מתים לאט.
כל צעד חורק ברכות, כמו מזמור מלנכולי,
מנחה אותנו לחדרים שבהם סודות טמונים בתוכם.

בחורבות, לחישות של עבר נשכח,
של צחוק, של דמעות ורגעים שלא יחזיקו מעמד.
אבל בתוך הריקבון, יופי נשאר,
עדות לסבולת דרך אינספור מכאובי החיים.

כי בכל סדק ובכל קיר שבור,
יש סיפור של חוסן, עומד זקוף.
הבית ההרוס, עד למריבה האכזרית של החיים,
אבל עדיין הוא עומד, אנדרטה לחוסן וחיים.