הדם שלי רתח כמו הביוב בלילה הזה.
פתאום האזנתי לצלילי הצינורות,
הבנתי שהם נמשכים ממילא 18 לבית הזה,
לדם הזה.
את אומרת שאני הוזה.

בהיחבא השקפתי מהמרפסת,
לבדוק אם הנקישות
הן נעלי הנאצים שנכנסים לגטו.
אבל עכשיו לא ערב הפסח

ובבוקר בדרך לרכבת
ראיתי ששם הרחוב הוא יגאל ידין.
ועדיין
נראה שאיש לא ייתן את הדין.

אני רוצה לרדת מתחת לרדאר, ולצעוד בחשאי, במנהרות,
כל הלילה וכל הלילות, עד שאחלש, עד שאפול חלל,
עד אלייך.