בתחום החיבוק של החורף,
גר שם ילד בעל חן זוהר.
הלב שלו, כמו קרח, היה טהור ואמתי,
אהבה להחלקה שגדלה בהתמדה.

עם מגלשיים על רגליו הנלהבות,
הוא החליק על קרח בקצב.
בעולם הקפוא, הוא מצא את האושר שלו,
ריקוד של אלגנטיות, נשיקה קפואה.

בשעות הבוקר המוקדמות, מתחת לשמיים,
הוא היה שורך את המגלשיים שלו, רוחו גבוהה.
עם כל גלישה, הדאגות שלו היו בורחות,
בעודו נסק דרך פנטזיית חורף.

תנועותיו דיברו סיפור אילם,
על חלומות שהשתחררו, על ילד כל כך שברירי,
אבל על הקרח, הוא מצא את כוחו,
כוכב זוהר בלילה העמום.

עם כל סיבוב חינני וסיבוב עדין,
הוא היה מצייר תמונה, סיפור בתוכו.
בקפיצות וגבולות, הוא היה משתחרר,
סימפוניה של אלגנטיות, לעיני כל.

הרוח הקרירה נשקה ללחייו הוורודות,
כשהוא טווה דרך סדקים ופסגות קפואות.
בעיניו בערה אש כה בהירה,
תשוקה ניצתה, מראה יפה.