כבר במחצית גרם המדרגות הראשון ידע שמשהו בסיסי השתנה בבית,
ושזה מאוחר מידי.

המטפס שהונח במעלה המדרגות התחיל להתלפף סביב המעקה.
הענף, עמוס הקנוקנות, מלא התשוקה להיתפס במשהו, נשלח מגשש
עיוור מתוך העציץ אל המרחב.
במרחק שבין העציץ לבין תחילת המעקה, עליו לבסוף הוא נתפס, הטיל
על הרצפה עלים יבשים,
כמו אומר: "כאן, תחתי, זה טבע. ובטבע עלים יבשים על הקרקע".

מראה הענף השלוח אל תחילת המעקה, לא משאיר לצופה אלא לדמיין את
השטלתות הצמח על המעקה כולו.
כבר רואה את הצמח מגיע עד סוף המדרגות,
משם ממשיך האלה לשאר הבית,
עלים מכסים הכול,
את התמונות ויצירות האומנות שעל הקירות,
את הכירה, והסירים שעליה, שכבר מלאים ענפים.
פיסת אור אחרונה נעלמת כשעלי הצמח מכסים את אחרון החלונות, על
הרצפה שכבת עלים יבשים, ושוררת לחות קרירה במה שהיו פעם
חדרים.
הבית כולו כבר טבע.

ואולי פרט אחד שנשמט מהסיפור,
יש טעם כעת לחזור ולספרו.
והוא, שהליפוף הראשון,
הקפיצה ההיא המגשרת את המרחק שבין העציץ לבין תחילת המעקה,
לא בכוחות עצמה הונעה, כמובן,
אבל גם לא בכוחות הטבע, לא היה זה הכוח המאפשר לצמח לצמוח
ולהתפשט.

מראה הענף השלוח אל תחילת המעקה, לא משאיר לצופה ספק, אלא שהיה
זה מעשה ידי אדם.
למעשה, יד אישה, שמזה שבועות מספר מטפחת את הצמח המבויית.

כבר רואה אותה, מתוך סבך המטפס הצעיר בוחרת ענף,
שיהיה ארוך מספיק,
למתוח, ליצור גשר בין העציץ לבין תחילת המעקה.
ואז, מתוך הנעת הענף, או מתוך רצונו של הצמח, ניתקים ממנו
שלושה עלים שיבשו.