בפינה של החדר, חסון וחזק,
עומד לו כיסא, היכן ששייכים הזיכרונות.
מסגרת העץ שלו, שעברה בליה ושחוקה,
לוחשת סיפורי נחמה, נשבעים בשקט.

הו, הסיפורים שהכיסא יכול לספר,
של שיחות משותפות, סודות לשכון.
עד לצחוק, נחמה בדמעות,
מקום מנוחה לנשמות עייפות, הוא מנווט.

במשך אינספור עונות, הוא נשאר,
בן לוויה קבוע, תמיד מתמשך.
מההתחלה הצנועה, הוא עמד גבוה,
עדות לסבולת, לאורך כל הדרך.

זה ערסל את החלומות של אלה שישבו,
מתן תמיכה, יציבה ושטוחה כאחד.
מקדש של מחשבות, הוא חיבק בעדינות,
מקלט להרהר בו, מקלט לרדוף אחריו.

משולחן האוכל לפינת העבודה,
או ליד החלון, עם ספר אהוב,
הכיסא היה עד לתשוקות מתחדשות,
כשהדמיון נסק, מוכן לשגשג.

ברגעים של בדידות, הוא הציע הפוגה,
מקלט שבו הדאגות התעופפו.
מקום להרהר, למצוא שלווה פנימית,
לחפש השראה, לתת לדאגות להיפסק.

דרך הגאות והשפל של המשחק הגדול של החיים,
הכיסא עמד יציב, יום אחר יום.
סמל של נחמה, חבר כל כך נכון,
עוגן של יציבות, בשבילי ובשבילך.

אז תן לנו להעריך את המושב הצנוע הזה,
האלגנטיות הפשוטה שלו, הישג נצחי.
כי בנוכחותו, אנו מוצאים נחמה ומנוחה,
בן לוויה אהוב, הכיסא, הטוב ביותר שלנו.