בחום הלוהט של שלטון הקיץ,
אדם חיפש נחמה בתוך המישור הלוהט.
הצמא דבק בו, אויב בלתי פוסק,
כשאגלי זיעה זלגו מכף רגל ועד ראש.
שפתיו המיובשות כמהו להקלה מתוקה,
כשהשמש חרכה את כדור הארץ בלי קץ.
בצעדים עייפים, הוא חיפש הפוגה,
משתוקק לרגע לסדר את הדברים.
מים, קרירים וצלולים כמו קרח,
נוצץ לפניו, כמו גן עדן טהור.
הוא שתה אותם, התוכן כל כך בתולי,
כלי של תקווה, כמו חלום מרגיע.
בעודו לוגם, גל של אושר שטף אותו,
סם שמימי, מרענן עד אפס מקום.
הרווה את צימאונו, המים רקדו על לשונו,
מחייה את רוחו, כמו שיר שלא הושר.
כל לגימה העירה את חושיו מחדש,
מחייה את הגוף, הנפש ונקודת המבט.
הקרירות זלגה בעורקיו העייפים,
רגע של אושר, משחרר את כל המתחים.
האיש התענג על כל טיפה, בהנאה אסירת תודה,
כי בכוס הזו הוא מצא תענוג צרוף.
תענוג פשוט, אך עמוק ואמיתי,
שמחה של אדם וכוס המים שלו.
בנווה מדבר זה של נוזלים, הוא מצא את שלוותו,
נווה מדבר שהביא לשחרור נשמתו.
כי בעולם בוער באש ובחום,
כוס מים צנועה יכולה להיות מתוקה.
אז אל לנו לשכוח את השמחה שהיא מביאה,
כשחום הקיץ צורב ללא הרף.
מים, אוצר פשוט,
להתענג ולהוקיר ללא כל מידה. |